כמה זמן לא אכלתי פלאפל. אולי זו אחת הסיבות שכתבתי על פלאפל בפוסט הקודם, שהוא בעצם סיפור כלשהו בהתהוות. סיפור שהתחיל איפשהו, ואז המשיך באיזו שעה שפינתי לי בעבודה, ויש לו עוד המשך ומתישהו, כשיתפנה עוד קצת זמן, יהיה לו עוד המשך ואולי גם סיום. אבל בינתיים, יש את הפוסט הקודם שהוא איזושהי התחלה של משהו שהוא המשך של משהו שיהיה לו סיום מתישהו.

כך או כך, השעה מאוחרת. הרבה זמן לא הלכתי לישון מאוחר כל כך וכל העניין הוא שחזרתי מיום הולדת של אחי ואני קצת שתוי וקצת שבע מדי, אבל שמח וטוב לב, והכל נראה טוב יותר בשעה הזאת ובמצב הזה ואחרי התגובות (לא רבות מאוד, אבל עדיין) למשהו שהוא התחלה של משהו שכנראה יהיה לו המשך וסיום מתישהו.

ואם נמשיך את הפוסט הקודם-קודם, אז בעוד ארבעה ימים אהיה בן 33. בעוד שמונה חודשים אם הכל ילך כמו שצריך יהיה לי עוד ילד (או ילדה). מחר אולי אקנה דירה בעיר שהיא כל כך חלק ממה שאנחנו. בעוד דקה אלך להתקלח ואחרי כן אשן. ומחר יום חדש ואעבוד כרגיל (יש משהו מאוד נחמד בלהיות חלק ממשהו שכמעט כולם מכירים ומושפעים ממנו). ובספטמבר כנראה אטוס לניו-יורק, בפעם הראשונה בחיים (כי יש חלומות שחייבים להגשים ויש בת זוג שיכולה להגשים חלומות).

אז סיכום ביניים, ככה בערך שליש חיים (אם נהיה אופטימיים) או חצי חיים (אם נהיה ריאלים ופיסימיים), אני אוהב את מה שיש לי, ואני מאושר רוב הזמן. זה לא אומר שלפעמים קשה. זה לא אומר שלא יכול להיות טוב יותר. אבל זה אומר מה שזה אומר ודי בכך.

לילה טוב, ליל מנוחה, ליל כוכבים וליל אהבה.