(לאור הביקוש, הנה פרק שלישי ובו יקרו עוד כמה דברים ואפילו יש אזכור אינטלקטואלי משהו לספרות אמיתית. למי שצריך, שני הפרקים הראשונים כאן).

3. חפש את הקשיש

הנהג האוטומטי של הרכב הסולארי שלו הזדחל באיטיות נוראית בפקקים לאורך המפלס התחתון של כביש 1, מה שנקרא דרך ירושלים העתיקה. מעליו נשמעו כל העת נהמות המשאיות במפלס 2 שנועד למשאיות בלבד ושל הרכבים של מי שהיו מספיק בעלי אמצעים כדי לרכוש מנוי למפלס 3 או 4 או שנהגו ברכבי חברה. אורי חיפש באפל שלו ספר חינמי טוב מבין הספרים שכבר חלפו 100 שנים ממות מחבריהם ואינם מוגנים כבר בזכויות יוצרים. הוא בחר באקראי ב"איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר?" של ז'ורז' פרק, כי הוא היה קצר מספיק כדי להתחיל ולסיים בנסיעה שמשכה הוערך בכשעתיים וחצי (הערכה שהשתנה לרעה מרגע לרגע). הספר היה מורכב מדי עבורו והוא התקשה לעקוב אחר העלילה והכתיבה הלא מספיק קונבנציונלית של הסיפור. אבל הוא בכל זאת הזדהה מאוד עם הגיבור, בהנחה שהצליח להבין מה הגיבור רוצה, הרי שגם הוא רוצה את אותו הדבר בדיוק. לאחר שהקיא בגלל הסחרחורת והבחילה שגרמה לו הקריאה בנסיעה, הרכב נעצר מול בית האבות. אורי יצא מהרכב, והרכב מצידו התרחק לחפש חניה.

על חזית הבניין העצום של בית האבות הוצג הכיתוב "בקשיש לקשיש" על גבי מסך קיר ברוחב עשרים מטרים בערך. על רקע הכיתוב התחלפו קטעי ווידיאו פסטורליים שצולמו במקומות שכנראה אינם קיימים עוד, לפחות לא כך. יערות גשם ירוקים ולחים, הרים מושלגים, שדות מוזהבים, מפלים ונהרות. אורי חשב שכל אלה נועדו להזכיר לנו שגם הקשישים שהוגלו לבית האבות בקרוב לא יהיו עוד. גם העולם הזה, המשיך אורי במחשבתו, לא יהיה עוד, וטוב יהיה אם אורי עצמו יהיה ברופוס בתחילת השנה הבאה. למרות שבבניין בן ארבעים וחמש הקומות גססו לאיטם למעלה מחמשת אלפים בני אדם, אולם הקבלה של "בקשיש לקשיש" היה קטן במיוחד וכלל רק חדרון אחד עם מחשב קבלה בודד. על קירות האולם הקטן שלושה מסכי קיר הציגו את היתרונות של בית האבות - חדר מגורים פרטי בשטח 15 מ"ר לכל קשיש, אספקת תרופות יומית וטיפול רפואי ווירטואלי בחדר טיפולים חדשני, מכונות ליצירת מזון מגוון בכל קומה, אפס אחוז המלטויות קשישים, ושירותי טיפול בגופות כולל אופציה למחזור. לשמחתו של אורי, ולצערם של אלפי תושבי המקום, לא היה תור למחשב הקבלה ולמעשה אורי היה האדם היחיד שם. לאחר שאמר את שמו של הסבא ואישר את זהותו באמצעות האפל שלו, העביר לו מחשב הקבלה את הוראות ההגעה לחדר 3467 ודלת המעלית הזמינה אותו להכנס, אז הוא נכנס. כשיצא מהמעלית, ולמרות הוראות ההגעה שסופקו לו, תעה במסדרונות המבוכיים של הקומה ה-34. דקות ארוכות הוא צעד במסדרונות צרים, עגמומיים, אפלים, שלאורך קירותיהם נורות לד זעירות מנצנצות בין הדלתות הרבות המובילות לחדרים המרווחים של קשישי המקום. כעבור כעשר דקות צעידה הבין אורי מדוע מתהדר המקום באפס אחוז המלטויות קשישים. אם הקשיש רק יחשוב על בריחה משם הוא ימצא את מותו בניסיון להגיע למעלית דרך המבוכים הבלתי אפשריים, נטולי החלונות והתקווה. אילולא היה עצבני כל כך ונחוש כל כך לקבל את כרטיס היציאה של סבא שלו מהכוכב הזה, בוודאי היה חש אשמה או צער על שסבו כלוא בבית האבות, אבל רגע לפני שהמחשבה על כך הגיעה לתודעתו, מצא את דלת חדר 3467 ואת המחשבה שעתידה לגרום לו צער רב החליפה תחושת אימה שטיפסה במעלה עמוד השידרה שלו כאשר הבחין שהדלת פתוחה קמעה.

באותו זמן בערך, במסעדת הפאר העממית "לה דג טעים", דריה המהממת יצאה מבית השימוש מכיוון שבאותו הבוקר שכחה לקחת "Noshit" (הגלולה היומית לסילוק פסולת גוף באמצעות גזים נטולי רעש וריח). בצאתה מתא השירותים המצחין של המסעדה (מצחין כיוון שבאותו יום אורי לא היה אחראי משמרת ודני, אחראי המשמרת השמן והמרושע (מרושע כיוון שהיה אמנם חביב לכולם, למעט דריה, שמראש וויתר על כל סיכוי למשהו איתה ושנא את הוויתורים שעושים לה עקב יופיפיה המשגע) הטיל עליה את האחריות לנקיון השירותים), חלפה בהתעלמות מופגנת מהכיור שמוקם בין השירותים ליתר המסעדה ונועד לאפשר לסועדים לאכול מזון שלא נגעה בו יד עם חשש לשיירי הפרשות גוף שלא נכתב בתפריט כי הן חלק מהמנה (ב"לה דג טעים" אף מנה אינה כוללת הפרשות גוף, אם כי לא ניתן להכחיש את קיומן של מסעדות שמתפארות בתפריט הכולל הפרשות כאלה ונהנות מהצלחה לא קטנה בקרב חתך אוכלוסייה מסויים מאוד, שלרוב גם מספק את ההפרשות לאותן מטרות). המקרה המצער הזה עוד יכל להיסלח לה אילמלא מיד לאחר צאתה מבית הכסא לקחה על עצמה, באופן מפתיע, להעביר את קיש הסרטנים המופלא לשולחן ארבע ובדרכה לשלוחן טרחה להוציא מהמנה, באצבעותיה המסואבות (אך הכה ענוגות) שתי חתיכות ערמונים ותחבה אותן לפיה המפואר, בעוד עיניי כל יושבי השולחן (וגם עיניו של דני) מלוות את תנועותיה הנהדרות. מטבע הדברים קמה מהומה, שבסופה התוודו שניים משולחן שלוש שבעבר כבר חטפו איזה קלקול קיבה לאחר שסעדו שם וכעת הם מבינים מדוע, ואילו דני נאלץ לפצות את שולחן ארבע וגם את שולחן שלוש בארוחה על חשבון הבית (שתרד משכרה של דריה) וכן לפטר את דריה באופן משפיל במיוחד לנגד עיני כל יושבי המסעדה. אם אורי היה שם היה כל העניין מסתיים אחרת, אבל אורי לא היה שם, אורי היה באפלת חדר 3467 ב"בקשיש לקשיש", מנסה להבין איך ולאן נעלם סבא שלו ממוסד שמתהדר באפס נמלטים.

"ושלא תעזי לחזור לכאן יותר!" סיים דני את הנזיפה, חמתו מאדימה את פניו, כל גופו רוטט מזעם.

"פחחח", השיבה דריה וצעדה באלגנטיות אל מחוץ למסעדה, ישבנה המופלא, עטוף באריזת מתנה שהיתה חצאיתה הקצרצרה, השחורה, חלקו התחתון נגלה מדי צעד וחושף תחתון עדין מעדין ודק מן הדק, מלווה בעיניי כל הנוכחים והנוכחות במסעדה, למעט עיניו של דני, שהוצפו דמעות של סיפוק. ההתרגשות שאחזה בדני היתה שווה רק להתרגשות שחש ביום הולדתו השלוש-עשרה, כאשר חגגו לו את הבר-חיים (אותה חגיגה מטופשת שהחליפה את חגיגת הבר-מצווה כשהדתות הוכרזו ככתות והודרו מהממיינסטרים החברתי בשלהי 2305).

דריה יצאה לרחוב ואורי, לאחר שבחיפוש אינטנסיבי בחדר 3467, לא מצא ולו רמז לסבא שלו, למעט, למרבה הזעזוע, קונדום משומש על השטיח לצד המיטה, יצא מהחדר בסערה (ותסכול על הטמטום שלא להתקשר לסבא לפני שיצא לדרכו). האפל של אורי באמת השתדל להוביל את שניהם בחזרה אל המעלית דרך המבוכים האפלים של הקומה ה-34, אבל ללא הצלחה. המבוך היה מסובך מדי ובלתי הגיוני מדי גם עבור האינטיליגנציה המלאכותית של אפל גם עבור האינטיליגנציה הנחותה של אורי. בשלב מסוים האפל הודיע לאורי "המשימה בלתי ניתנת לביצוע, אנא הזן נתונים חדשים". לא היו לאורי נתונים חדשים להזין אז הוא המשיך לתעות במסדרונות הארוכים, מקווה שמתישהו, איכשהו, ימצא איזושהי דרך לצאת משם. עברו מספר דקות נוספות עד שהחליט אורי לנסות להקיש על אחת הדלתות, שמא אולי אחד הדיירים יוכל לעזור לו לצאת משם. הוא הקיש על דלת מספר 3424.

"מי שם?!", נשמע קול עבה ורועד מעבר לדלת.

"אורי, אני הנכד של נתניהו מ-3467", אורי צעק, "אני לא יכול לצאת מכאן, אולי אתה יכול לעזור לי עם זה?".

"מי שם?!", נשמע שוב הקול הרוטט מעבר לדלת.

"הצילו!", אורי צעק, "אני חייב עזרה, תפתח בבקשה".

"מי שם?!".

אורי התייאש ועבר לדלת 3428. "מי שם?!", נשמע מרחוק קולו של הקשיש מ-3424 כשאורי הקיש על הדלת והמתין למענה. כעבור דקה הקיש אורי שוב. כעבור דקה נוספת הקיש שוב ושוב. שום קול לא נשמע מעבר לדלת הזו. אורי ניסה לפתוח אותה, אך היא כמובן היתה נעולה, אז הוא עבר לדלת 3429.

"שקט שם!", נשמע קול של אישה מבוגרת מעבר לדלת. אורי הציג את עצמו בקול רם, אולי הפעם יזכה למענה כלשהו.

"אני נעולה כאן! אי אפשר לברוח! תציל אותי! תציל את כולנו!", הקול צעק לעברו.

"אני צריך את העזרה שלך, לא יודע איך להגיע למעלית", אורי ענה, "רק תפתחי את הדלת ונעזור אחד לשני, אני מבטיח".

"אי אפשר לפתוח דלתות טמבליקו!", צעקה הסבתא הנעולה, "אם אפשר היה לפתוח כבר כולנו היינו במקום טוב יותר!".

לפתע נשמע קול מהדהד במסדרונות, כנראה מרמקולים נסתרים בקירות, "מבקר מספר 00004, נא להפסיק להטריד את הדיירים. הנך מתבקש לעזוב את המתחם באופן מיידי".

"אני מת לעזוב!!! תגידו לי איך!", צרח אורי.

"הם יהרגו את כולנו!!!", צרחה הקשישה מ-3429.

"הצילו!!!", צעקו שניהם כשלפתע הופיע לצידו של אורי גבר במדים ירוקים, מכנסיים ירוקים קצרצרים, חולצה מכופתרת קצרצרה וכובע מצחייה קצרצר, שעל גבי כל אחד מהם לוגו "בקשיש לקשיש" מנצנץ ומהבהב, מסנוור את עיניו של אורי, שהתרגלו כבר לחשיכת הקטקומבות.

"מי אתה?", שאל אורי מופתע.

"כל מה שאתה צריך לדעת זה שאני היחיד שיכול לעזור לך עכשיו", ענה הבחור, הוא נראה כבן ארבעים, עורו כמעט לבן לגמרי, עיניו דהויות ומבנה גופו היה כזה שגרם לאורי לחשוב שבמקרה הצורך הוא יוכל לגבור עליו בהתכתשות פיזית, אבל לפני שהספיק לדמיין איך הוא שולח אגרוף לעבר האף הנשרי שניצב בין עיניו הבוהות של האדון, היו ידיו נתונות באזיקים מגנטיים, מהסוג שנהוג לשים על חשודים בפגיעה בבטחון האנושות.

"מה זה?! אתה לא יכול לעשות את זה!", ניסה אורי להתנגד.

"בוא אחרי", התעלם הגבר מאורי והתחיל לרחף במהירות הרחק ממנו, באמצעות נעלי רחף מהסוג שמקומות עבודה מספקים לעובדים שנאלצים לצעוד מרחקים ארוכים כדי למלא את תפקידם. אורי הזדרז להדביק אותו במשהו שהיה מעין ריצה, אבל עלוב מכדי להיקרא ריצה.

"הצילו!!!", נשמע קולה של הקשישה עמום במרחק.

"מי שם?!", נשמע קולו של הקשיש מעבר לדלת 3424.

"אני לא יכול לנשום", נשמע קולו של אורי מקוטע וחנוק, "עצור, עצור...", גנח חרישית ונפל לאפילה החמימה של העילפון המוכר היטב.