זה הפרק הרביעי ובו סוף סוף מתחיל לקרות משהו מעניין יותר או פחות מהמשהו שקרה קודם (הנה פרק שלוש וכאן ההתחלה) 

4. גוורץ איינשטיין

כשהתעורר מעלופונו היה גופו שטוף זיעה, בגדיו ספוגים ממש, כל שריריו רוטטים מקור וכאב חד בצד הבטן ובריאות המם אותו. אני חייב להפסיק להתעלף, חשב לעצמו. אני חייב לחזור לכושר, המשיך את קו המחשבה, מתעלם מכך שקיים כשל לוגי במחשבה הזו, כיוון שלא ניתן לחזור לדבר מה שלא היה לו מעולם. זמן ממושך עוד התמקד בכאבים ובקור עד שהצליח להבחין בסביבתו. הוא היה שרוע על גבו על ספה ישנה, הריפוד האפור של הספה היה שחוק ומטונף. מגע הבד לא היה נעים וגרם לעקצוצים מציקים בכל מקום שעור גופו החשוף נח עליו. חלק מהריפוד היה קרוע באופן שרק חיה רעה וחדת שיניים וציפורניים מסוגלת לו. החדר היה חשוך מלבד אור קלוש מהנורה החשופה בקצה חוט חשמל חשוף שהשתלשל מהתקרה בדיוק מעל לראשו. הסינוור הכאיב לעיניו. אני חייב להיות פחות פגיע, חשב. סבא נתניהו מעולם לא העריך במיוחד את התכונה הזו אצלו, ואם לא ישכנע אותו כי השתנה אין סיכוי שיאפשר לו לבוא איתו לרופוס. המחשבה הזו העניקה לו תעצומות נפש שבעטיין החליט לקום ממרבצו (אם כי לא היה ספק בלבו שהשכיבה על הספה באפס מעשה תיטיב עם מצבו). מיד עם המעבר משכיבה לישיבה אחזה בו סחרוחרת איומה ונביחות אימתניות גרמו לו למהר ולהתכווץ על הספה בתנוחת עובר.

בפינת החדר הקטן עמד כלב מזן בלתי מזוהה, שחור וחום ואפור ומפחיד, שיניים חדות וציפורניים חדות שיכולות לקרוע אותו כפי שקרעו את ריפוד הספה, שכעת הבחין שלמעשה צבעו המקורי היה אדום, אך הוא עוטה שכבה עבה של פרווה אפורה. בין הכלב לבין הספה הפריד שולחן קטן ועליו מחשב אפל עתיק ולצדו כורסא מרופטת. הכלב המשיך לנבוח במלוא המרץ ואורי המשיך להתכווץ יותר ויותר, או לפחות כך הרגיש. זיעה חזרה לנטוף ממנו וכעת הרטיבה גם את הספה. "שקט גוורצי!", נשמעה קריאה מחוץ לחדר והכלב השתתק. מיד אחרי כן נפתחה דלת, שעכשיו הבין אורי כי הכלב כנראה הופקד לשמור עליה כדי שאורי לא יברח, ולחדר נכנס עובד בית האבות גדל האף, דקיק הגוף, בעל העיניים הדהויות והמדים הירוקים כל כך. הגבר ליטף את הכלב ונתן לו לאכול איזה חטיף של כלבים שהוציא מכיס מכנסיו. לאחר צעד איזה צעד וחצי והתיישב על הכורסא, לצד הכסא, סמוך מאוד לספה, מרחק שליחת יד או רגל מראשו של אורי. אורי הגן על פניו בתעוזה האופיינית לפחדנים אמיתיים, "מי אתה? אתה לא יכול לכלוא אותי פה...", מילמל. הגבר הוציא עוד חטיף מהכיס והשליך אותו לפיו. אורי רעד וכל מחשבה מאיימת שיכלה לעלות בדעתו עלתה כעת במחשבותיו והוא מיהר להגיע למסקנה שסופו יהיה מר.

"רוצה?", שאל הגבר בשקט והושיט לאורי חטיף כלבים נוסף ששלף מהכיס. החטיף היה מסריח באופן מעורר תיאבון. "קח", אמר הגבר וקרב את החטיף לפניו של אורי, "קח, קח, אל תפחד", אמר בעדינות שעוררה באורי זכרונות ילדות נוסטלגיים.

"תודה". אורי לקח את החטיף ולעס אותו במהירות. זה היה טעים יותר משחשב ויותר מהכל הזכיר לו את התיבול של אחת ממנות הדגל של לה-דג-טעים. הוא חייב לבדוק את הנושא כשיחזור לשם, אם יחזור, הבטיח לעצמו. הגבר התבונן באורי לועס בהתלהבות והעביר לו עוד חטיף. אורי התיישב בזהירות, ראשו עוד סחרחר אבל פחות. כנראה הייתי ממש רעב, חשב כשתחב לפיו את החטיף השני. האיש בירוק הוציא חופן חטיפים מהכיס והניח על השולחן, ליד המוכנה העתיקה של אפל, ושלושתם לעסו בשקט ובהו זה בעיניו של זה, מחכים לשמוע מי ידבר ראשון. זה היה אורי.

"טעים", הוא אמר, הקול שלו יוצא מעט משליטה והטון עולה עם סיום המילה.

"שששש...", היסה אותו הגבר, "הם מאזינים כל הזמן, צריך להיות מאוד זהירים", לחש.

"מי?", לחש אורי.

"האנשים למעלה", הצביע הגבר לכיוון התקרה והחווה בעיניו כלפי מעלה, "הם לא יאפשרו לאף אחד לצאת מכאן, זה נגד הנהלים".

"מה?".

"בדיוק. עם כל המהומה שהקמת שם זה היה עניין של שניות עד שהיו מעלימים אותך לתמיד. לא יכול להיות שאתה כל כך טיפש", הגבר הניד בראשו, "אם אתה רוצה להשאר בחיים ואולי גם לצאת מכאן מתישהו, אתה חייב להיות זהיר יותר ולהקשיב לי".

"מי אתה?", שאל אורי, מנסה במקביל לעבד את המידע שסיפק לו האיש בירוק, תוהה אם הוא טיפש יותר או פחות ממה שחשב עליו האיש.

הגבר הושיט את ידו ללחיצה, "גוורצטמירנר איינשטיין", אמר כשאורי לחץ את ידו. זו היתה לחיצה הדוקה יותר משאורי שיער שתהיה. הגבר הזה היה חסון יותר משאורי היה טיפש. "כולם קוראים לי גוורץ, אז גם אתה יכול".

"אורי באדר-חסון", אורי הציג את עצמו וניתק מלפיתת ידו של גוורץ.

"שם של גבר יש לך אורי. אם הופכים קצת את האותיות יש הרבה מילים טובות. איור, יאור, ראוי, אורי, רואי, אויר וראי", אמר בהתפעלות מפתיעה בכנותה, "זה טוב מאוד", מלמל לעצמו, "טוב מאוד...", המשיך למלמל, ליטף את הכלב וקם מהכורסא מהורהר. הוא הזיז את הכורסא בשקט ורכן לרצפה, במקום שעליו עמדה הכורסא הוא פתח דלת נסתרת ומהפתח שנפער נפלט אור בוהק בעוצמה, שסינוור את שלושתם.ריח חריף עלה מהפתח והמם את חושיו של אורי.

"בוא אחרי", אמר וקפץ למטה. אורי, יאור, איור, אויר, רואי וראי ירד למטה בזהירות. כשרגליו נגעו בקרקע בטוחה שמע את הדלת נסגרת מעליו, חובטת קלות בראשו. כשעיניו התרגלו לאור הצליח אורי לראות שהם נמצאים בחדר קטן, בגודל של החדר ממנו הגיעו. החדר הזה הואר כאילו היה זה אור יום, באמצע היום, בקיץ, כשהשמש בדיוק במרכז השמיים, והחום והלחות בלתי נסבלים. את האפקט יצרו מנורות ארוכות רבות עוצמה שכיסו את תקרת החדר הנמוכה, שנתלו מעלה אדניות שמילאו את כל החדר ובהן גדלו צמחים מסוג אחד בלבד. הצמחים היו גדולים וירוקים וריחניים במיוחד. ריחם החריף ערפל את תודעתו של אורי.

"כאן אפשר לדבר על הכל, אף אחד לא יודע על החדר הזה", אמר גוורץ.

"תשמע, גוורץ", גמגמם אורי, "אני סך הכל הגעתי לבקר את סבא שלי, אבל הוא לא היה שם בחדר שלו אז רציתי ללכת מכאן, זה הכל. אני לא מבין כל כך מה כל העניין פה, והאמת שגם לא כל כך רוצה להבין, אני רק רוצה לצאת..".

"יאור, רואי, אויר, יקירי, אתה כבר מסובך עד אלפא סנטורי בעניין הזה, כך שאין לך כל כך ברירה", אמר גוורץ בנחת תוך שהוא בודק את הצמחייה שסביבם, מלטף את העלים, נוגע באדמה הלחה, ממולל בידיו את התפרחת של אחד הצמחים הגדולים יותר. "הם בנו על זה שאף אחד לא מגיע לכאן לבקר. אף אחד. ואף אחד לא יוצא מכאן. אף אחד. אתה מבין? ואז אתה פתאום מגיע ודופק להם את כל העסק. העסק בנוי על זה שאנשים נכנסים לכאן, נדחקים לאחד החדרים, מעבירים פה כמה חודשים או שנים, כשבינתיים הם מרוקנים לזקנים את חשבון הבנק או מוכרים להם את הנכסים, ובסוף מעבירים את הקשיש לשריפה ומוסרים אותו בכד לבחירת המשפחה. זה העסק. צד אחד מתעשר וצד שני מתפחם. כל מה שעשוי לפגוע בזה פשוט לא יקרה, הם לא יתנו לזה לקרות". כשסיים את הנאום הקצר הוציא כלי קטן עשוי עץ מכיסו, תחב פנימה מעט מתפרחת הצמח שמולל קודם לכן, והבעיר אותה תוך שהוא שואף את העשן דרך הצינורית הקטנה שבקצה במכשיר.

"מקטרת!", נזכר אורי והתלהב מזכרונו, "זו מקטרת, כמו הציור ההוא המפורסם, ראיתי את זה פעם איפשהו, משהו צרפתי".

"ב-ד-י-ו-ק", אמר גוורץ באיטיות ונשף את העשן, שמילא את החדר הקטן. "קח", אמר והושיט לאורי את המקטרת.

"מה זה?".

"זה טוב, אל תשאל שאלות"

"סמים? זה סמים, נכון? אני ראיתי על זה איזה סרטון פעם בפייסבוק. לפני שהיו שבבי אושר היו כימיקלים וצמחים שעשו את העבודה".

"שבבי אושר, נו באמת, אל תגיד לי שאתה אחד מאלה שמסתובבים להם מרוצים עם שבב תקוע להם בגזע המוח", התעצבן גוורץ, אבל היה רגוע מאוד יחסית לאדם עצבני.

"אני? לא, אין לי כסף לשבב כזה, למרות ששקלתי את זה פעם, בכל זאת, החיים, אתה יודע...".

"אני יודע. כסף. שבבים. אושר. השילוש הקדוש שהם רוצים שתחשוב שאין בלעדיו. והנה תראה", גוורץ החווה בידו על הצמחייה שסביבם, "בלי כסף, בלי מדפסת שבבים, אושר מן הטבע, כמו שהטבע רצה שיהיה לבני האדם".

"אני לא יודע, זה יעזור לך להוציא אותי מכאן?", אורי בחן את המקטרת ותחב את הצינורית בין שפתיו.

"לא יודע. אבל זה יעזור לי לסמוך עליך, ואמון זה עניין הכרחי כאן", גוורץ הדליק את התפרחת שבקצה המקטרת, "עכשיו יאורצ'וק, תשאף", הורה לו ואורי שאף, ומיד השתעל בקול וכמעט שנחנק. אחרי שנרגע נשכב על הרצפה ועצם את עיניו.

"נראה לי שאני מבין", אמר באיטיות, "הם לא רוצים שאצא מכאן, הם לא רוצים שאתה תצא מכאן, אז אנחנו חייבים להשאר כאן ולהרוס אותם מבפנים".

"עכשיו אתה מבין", הדהד קולו של גוורץ בין אוזניו של אורי, "בדיוק לזה חיכיתי. עכשיו צריך לפעול, אבל קודם עוד שאיפה אחת".

גוורץ הדליק לעצמו את המקטרת שוב, וביקש מהאפל שלו להשמיע איזה שיר ישן. "מה איתי, מה איתי, מה איתי, לא מסתדר עם עצמי...". גוורץ נשף את העשן ועכשיו כעמט שלא ניתן היה לראות דבר בחדר. "לא יודע למה, לא יודע איך, איך ומה...". גוורץ הדליק לאורי את המקטרת שוב, ושוב אורי השתנק, אבל פחות. "מה זה קרה לי, טוב לי או רע לי", המשיך השיר להדהד בחדר.

"מה זה השיר הזה?".

"זה מהעזבון של הסבא רב-רב-רב-רבאק שלי, היה בנאדם עם כישרון, עוד בתקופה שאנשים היו מוכשרים בלי שבבים שתקועים להם בנשמה".

"באמת? זה הסבא שלך שר?".

"הסבא של הסבא של הסבא של הסבא או משהו כזה", גוורץ גירד בראשו והשיר הסתיים, "קדימה, קום, חייבים לצאת מכאן מהר, הפעולה מתחילה עכשיו".