שוב הגיע הזמן לצאת לרחובות ולהפגין כנגד הכל, כי המצב בלתי אפשרי ויש מי שיכולים לשנות אבל אין להם מספיק מוטיבציה לעשות זאת, כיוון שאין להם מה להפסיד. אני מתכוון כמובן לפוליטיקאים ולאזרחים כאחד. בכוחם של פוליטקאים לשנות את המצב, אבל אין להם סיבה לטרוח כיוון שאינם מרגישים שעלולים להפסיד משהו אם ימשיכו בדיכוי העם. הם ירגישו שיש להם מה להפסיד רק אם העם יצא לרחובות. מצד שני, העם, יש בכוחו לשנות אם יצא לרחובות בסערה אמיתית, כמו זו שרואים במקומות אחרים שאינם ישראל. אבל העם יושב בשקט כמו ילד טוב ירושלים, כמו טלית שכולה תכלת, כמו תינוקות שנשבו, כי העם חושב שאין לו מה להפסיד, או יותר נכון, אין לו מה להרוויח אם יצא להפגין. כי שטפו לעם את המוח שכל הרע הזה שהגיע עכשיו הוא באשמת ההמונים שיצאו להפגין בזמנו בשדרות רוטשילד ובכל הארץ. כי העם מיואש מהמצב ומהסיכויים לשפר. כי העם מפוחד מהגזרות הנוספות שיטילו עליו אם יעז להפגין שרע לו. כי העם לא רוצה שיתייגו אותו כשמאלן, סוציאליסט, אשכנזי, עוכר ישראל, אם יצא להפגין. כי העם רועד מהאיום האיראני והסורי והחיזבאללה והחמאס. כי העם בטוח שאין באמת אפשרות של פתרון לסכסוך עם העם הפלסטיני. 

אז שוב הגיע הזמן לצאת לרחובות ולהפגין כנגד הכל. נגד המדיניות הכלכלית שתביא חורבן לאלפי ישראלים. נגד מדיניות החוץ (יש כזו?!) שעלולה להביא לחורבן פיזי של המדינה ולמוות של חיילים ואזרחים. נגד הממשלה שהולכת נגד אזרחיה. נגד האופוזיציה שמצד אחד היא רפה מדי ומצד שני היא פופוליסטית, אופורטוניסטית ואי אפשר להאמין למילה שיוצאת מכיוונה.

שוב הגיע הזמן לצאת לרחובות, והפעם זה חייב להיות סוער יותר, קשה יותר, בלי פשרות ובלי התנצלויות. המחאה חייבת לחזור כי גם אנשים עם עבודה טובה וכסף לא יכולים לראות כאן עתיד. כי העבודה לא בטוחה, השכר נשחק, המחירים עולים ועולים, דירה היא משימה בלתי אפשרית (גם לשכור ובעיקר לרכוש). כי אף אחד לא באמת מנסה לפתור בעיות אקוטיות שמטרידות את ההמונים. כי הזמן אוזל ואם נשאר אדישים ומפוחדים זה רק יחזק את הפוליטקאים והתחושה שלהם שלא משנה מה יעשו וכמה הבטחות בחירות יפרו, עדיין העם ירכין את ראשו ויקבל עליו את רוע הגזרה, כאילו היה זה גורל שהביא על עצמו באמת, ימשיך להאמין לשקרים, ימשיך להצביע להם בבחירות, ועולם כמנהגו ינהג.

הגיע הזמן לצאת לרחובות ולהתפרע באמת, לגרום להם להרגיש שהם חייבים לעשות שינוי ומהר כי אחרת הם לא ישרדו במשרתם, ולא יוכלו להמשיך לרפד את כיסם, לטפח את ביתם על חשבון הציבור ולבלות על הכסאות שהם כל כך אוהבים.

הגיע הזמן, אבל גם אני, כמו כל היתר, מיואש, מתוסכל, מפוחד ועייף. גם אני אכתוב פוסט או סטטוס או ציוץ במקום לצאת ולהפגין בכל הכוח. במקום להתאסף סביב הכנסת ולא לאפשר לנבחרים הללו לצאת משם עד שיחוקקו את החוקים שיעשו את השינוי, החוקים שיהיו למען הציבור ולא נגדו. אכתוב וארגיש שעשיתי משהו, למרות שלא עשיתי דבר, ועולם כמנהגו ינהג.