"המצב ארנב", חזרה דריה על דבריו והם הלכו משם חבוקים לכיוון גן מאיר, שם ממוקמת תחנת הטלפורטציה "לב העיר". כשחצו את קינג ג'ורג' כמעט איבדה דריה את הארנב שוב בין אלפי המפגינים. בין גורדי השחקים שלאורך רחוב המלך ג'ורג' הצליחה דריה להבחין בעשן שחור וכבד שמקורו כנראה בשני מוקדים, האחד באיזור קניון הבימה והשני באיזור מגדל הסנטר העצום שהחליף את המגדל הישן של דיזינגוף סנטר ואת הקניון עצמו, ואכלסו אותו כעשרים אלף תושבים, כך שתפקד למעשה כעיר בתוך העיר. תושבי המגדל לא עזבו את שטחו לעולם, למעט דילוגים לחו"ל או מקומות אחרים, והוא היה אחד הראשונים שנבנו ללא כניסות מהרחוב. למעשה, כל קומת הקרקע, שמתנשאת לגובה של עשרה מטרים, היא מעין חומה מבוצרת שבאמצעות הולגרמות מציגה חזות נאה ונעימה של עיר מודרנית, ששגונית וחיה. מדי פעם, בחגים ואירועים מיוחדים, ההולגרמות מציגות איזו תמה אחרת, כמו שונית אלמוגים בחג הים או גלקסיות מרוחקות ביום גלילאו.

בסופו של עניין הם הגיעו לתחנת "לב העיר", דריה הצליחה להשיג את הארנב סמוך לכניסה. "לאן אנחנו מדלגים?", שאלה.

"אני מדלג, את הולכת, זו החלוקה", אמר הארנב, "בואי אחרי". הארנב לא נכנס לתחנה, במקום זה הוא דילג מסביב לתחנה לעבר חלקה האחורי. דריה הלכה אחריו, זו היתה החלוקה, וממילא לא היה לה כוח לדלג. דריה, שהכירה את כתבי קרול, ציפתה להגיע למחילה, לקפוץ לתוכה ולהגיע דרכה לעולם חדש ומופלא. אבל מאחורי התחנה היה רק מקום שככל הנראה נהג לשמש כבית שימוש למי שידם אינה משגת כדורים למניעת יציאות ואסלות אמתיות אינן זמינות להם. הצחנה היתה איומה ודריה היתה צריכה להתאמץ שלא להקיא. הארנב לעומתה לקח אוויר מלוא ריאותיו ונשף באיטיות. "אח! ריח החיים!", אמר הארנב ודילג שלושה דילוגים במקום. מיד כנגעו רגליו בקרקע בפעם השלישית וניתזו חיריונים לכל עבר, נפער בור צר בסמוך למקום בו עמדה דריה. דריה, מלאה התרגשות, רכנה לעבר הבור וניסתה להציץ פנימה, אך לפני שהספיקה הארנב הדף אותה אחורנית.

"מה את עושה?!"

"רק רציתי לראות מה יש בפנים! מה הבעיה שלך ארנב?".

"אלוהים יודע מה יכול להיות בפנים, ואם יש שם איזה עטלף ביובים שיאכל לך את הראש?! חשבת על זה?"

"אנחנו לא קופצים פנימה?"

"השתגעת?! נפער בור באדמה וישר את רוצה לקפוץ פנימה? איפה האינסטנקטים שלכם? פלא שהאנושות שרדה עד עכשיו, בחיי".

"אז מה אנחנו עושים כאן ארנב?! אתה מוכן להגיד לי מה?!", דריה היתה כבר אדומה מזעם, על בגדיה מטונפים מקפה, זיעה, חרא או בוץ ואולי גם דם שלא ברור מהיכן הגיע.

"סך הכל הייתי צריך להוציא משהו", אמר הארנב והצביע על כדור חום בגדול של כדור טניס שנח מאחוריו על הקרקע, "מצטער אם זה מכעיס אותך".

"אתה ארנב חצוף ומגעיל! חסר לך שאין לך משהו מנחם לומר לי עכשיו", היא רצתה ללכת הביתה ולהתנקות, לישון ולהתעורר ביום חדש, רגיל. הספיקה לה ההרפתקאה הקצרה הזו וכל ההתרגשות ודמעות כבר חנקו את גרונה שוב, "חסר לך ארנב שאין לך איך לפצות אותי, אני נשבעת.... אני..."

"דריה יקרה, אל תבכי. הכל בסדר, תסתכלי למעלה", הארנב הצביע עם אוזניו כלפי מעלה ודריה הסתכלה וראתה מה שהיה נראה ככלי טייס סולארי בינוני, מהסוג שהיה נפוץ מאוד לפני הטלפורטציה ועד שהגיעו למסקנה שהפתרון של השמדה עצמית באוויר כהגנה מפני התרסקויות אינו פתרון יעיל וגורם להשמדה עצמית של כלי טייס (כולל טייסים ונוסעים) שלא באמת היה סיכוי שיתרסקו ויגרמו נזק למשהו או מישהו. כלי הטיס הנמיך טוס עד שניתן היה לעלות אליו. דריה הצליחה לראות שאת הכלי מטיסה אחת שנראית כאילו היא בת 14, אבל בכל זאת עלתה למושב האחורי והארנב אחריה.

"היית מאמינה שהיא בת 14?", אמר הארנב לדריה כשהם המריאו במהירות עצומה לגובה של שלושה קילומטרים ואז החלו בטיסה לכיוון מזרח, "קוראים לה פלארדי והיא הבת שלי החמודה".

"די אבא!", צעקה פלארדי מהמושב הקדמי. מלבד עיניה האדומות, שום דבר בה לא הסגיר את העובדה שהיא בת ארנב. גון עורה היה כגון אגוז מוסקט, ולדריה היה נדמה שנידף ממנה ניחוח שמזכיר את ריח המוסקט. שיערה היה קוצני למראה ורך למגע (דריה בדקה זאת רק זמן מה לאחר מכן, כשלא יכלה עוד להתאפק וביקשה אישור ללטף). "אני לא חמודה!", פלארדי הסמיקה מכעס שלא הצליח להסתיר חיוך ממזרי שהיה מאוד חמוד בעיניה של דריה.