הימים עוברים מהר. הלילות עוד יותר. ואין כמעט זמן לעשות כל דבר, אלא רק את מעט הדברים שבחרת לעשות. ובגלל העצלות או חוסר היוזמה, לא בחרת לעשות יותר מדי. אז הימים מתמצים בהתעוררות עם הילד, לקחת אותו לגן, להפרד (עם צביטה בלב כל פעם, כי עדיין קשה לי להפרד, אפילו שהוא נפרד בקלות ושמח כל כך, ואולי דווקא משום שהוא שמח כל כך), להמשיך לעבודה, לעבוד, לנוח, לעבוד, לנוח, לקרוא משהו באינטרנט, לכתוב משהו אפילו אם אין מה לכתוב (כי לכתוב חייבים), לחזור הביתה, למצוא תעסוקה משפחתית נחמדה, לפעמים ללכת לים, לפעמים לבריכה, לפעמים להפגש עם חברים מהגן, לפעמים סתם טיול בשכונה, ואחר כך ארוחת ערב (לפעמים מכינים לפעמים מזמינים פיצה, לפעמים בטיול בשכונה כבר אוכלים חומוס, פלאפל וצ'יפס), ואז מקלחות או אמבטיות וסיפורים של לפני השינה (לפעמים הוא רוצה לראות טלוויזיה, לרוב "משפצים מכוניות" שזה הכינוי העברי לpimp my ride), ואז הוא הולך לישון ואנחנו נשארים שנינו לראות איזו סדרה שאנחנו אוהבים או סתם לפטפט עד שמתעייפים, ואז היא נרדמת ואני קורא ספר עד שהעיניים נעצמות כבר ואי אפשר עוד להחזיק ונרדם עד לבוקר, ששוב הכל יתחיל מהתחלה.

אז הימים עוברים מהר. הלילות עוד יותר. ואין כמעט זמן לעשות כל דבר, אלא רק את מעט הדברים שבחרת לעשות. ככה זה כל יום מחדש, למעט ימים מיוחדים, מעטים, שבהם החלטת לעשות משהו מיוחד, וזה מספיק נדיר כדי להרגיש שהשגת משהו. אז למשל יש מדי פעם איזה אירוע, אתה חוגג לעצמך יום הולדת או מישהו אחר חוגג. לפעמים תלכו להופעה או למקום שלא הייתם בו עדיין. אחת לתקופה אולי אפילו תטוס לאיזו חופשה בחו"ל. בספטמבר למשל אתה מתכנן לטוס לניו-יורק, כי הבטחת לעצמך עד גיל 35 להגיע לשם, ו-35 מתקרב מהר. ובינואר, אם הכל ילך כמו שצריך, יוולד (או תיוולד) הילד השני שלך, וזה ירגיש כמו הישג מיוחד במינו.