אתה נולד, אתה מזדקן, אתה מת. הקלישאה המזוינת של החיים. לא קלישאה, סתם עובדת חיים. חתיכת מציאות שאתה יכול להדחיק לרגעים, אבל היא שם, העלוקה, והיא לא תרד ממך עד הסוף של כל זה. לרוב, ההכרה הזו במוות המזדחל מחוללת את מה שאוהבים לקרוא לו משבר גיל ארבעים, שלחלקנו מגיע כבר בגיל ההתבגרות ולחלקנו בכל עת בשלב מאוחר יותר בחיים, בהנחה שלא הספקנו למות קודם לכן. אז המשבר הזה מגיע, והוא משבר של ממש, והוא מוציא אותך מדעתך, כי מה כבר אפשר לעשות מול המוות, אתה חסר אונים. אז כמו דג על קרס שמועלה אט-אט אל מחוץ למים לעבר החכה של דייג רעב, אתה מפרפר בהיסטריה, אולי לא תינצל מהמוות אבל לפחות לא וויתרת עד הרגע האחרון, עד כמה שזה שווה משהו.

אתה מתחיל לאכול בריא ולהתעמל. או לפחות מחליט לאכול בריא ולהתעמל. אתה גם מחליט להגשים כל מיני חלומות אוויליים ומתכנן איזה טיול גילוי עצמי ברחבי העולם. אתה מכיר בעובדה שלא באמת תצליח לשנות את חייך והטיול הזה, בהנחה שבאמת הצלחת לממש אותו, לא מביא לשום גילוי עצמי, אלא סתם חופשה קצרה מהחיים. סתם חופשה קצרה של אדם תשוש, אדם ישן, אדם שרגיל לחיים נוחים מדי ולכן לא יכול באמת לשנות את הרגליו ולגלות את עצמו. חופשה אחרונה של דג מפרפר שמנסה לתפוס עוד כמה נשימות ולהרגיש עוד קצת חיים. אז אתה מתחיל לפלרטט ולזיין מהצד, כי מה יותר חי מסקס. לפחות בשעת משגל המחשבות על המוות נעלמות. ואתה שותה יותר ואולי לוקח כמה חומרים שצריך לעשן או לבלוע או להריח. אתה מרגיש חי ויודע שאתה בסך הכל עוד לא מת. אתה מרגיש חרא כי מהמקום בו אתה נמצא אפשר כבר להריח את הבל פיו של הדייג השיכור והמשיכה של הקרס את השפה כבר ממש כואבת ולרגע אתה חושב לעצמך, נו טוב, שיגמור את הסיפור ויזרוק אותי למחבת, רק שהסיוט הזה ייגמר כבר.

אבל זה אתה, ואתה זה לא אני. אני בכלל מסיפור אחר. אני חי עם המוות הזה מאז שנולדתי. הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל שלוש בערך, אמא שלי יושבת ומסבירה לי שהסוף קרוב. העולם יסתיים בסוף השנה הזו ואין מה לעשות, רק לקבל את המוות באהבה. ובאמת בסוף השנה ההיא כל חברי הקומונה לקחו איזה רעל ונתנו לילדיהם את אותו הרעל וקיבלו את המוות באהבה, פרכוסים וקצף מוזר שנטף מפיותיהם. אני, מה לעשות, שייך כנראה לזן מיוחד של אדם שעבר איזושהי מוטציה גנטית שהופכת אותו עמיד לרעל הזה, אז נאלצתי להמשיך לחיות עוד קצת. אבל ידעתי תמיד שהמוות נמצא בקצות אצבעותיי, עניין של החלטה וזהו.

עם המזל שלי די מהר התגלה שאמי היקרה היתה פעם, לפני כל הכתות והפרחים, יהודיה, ומצאו איזה בן-דוד של אמא שלה שאחרי כל העניין עם הנאצים, במקום לעבור לארה"ב, כמו הסבתא שלי, החליט האבא של הבן-דוד הזה לנסות את מזלו באיזה קיבוץ בארץ ישראל. הבן-דוד הזה היה אידיאליסט (כנראה הטירוף בכל זאת זורם בעורקי המשפחה שלי) והחליט שזו מצווה לגדל ילד יתום ועוד קרוב משפחה ועוד יהודי כשר ולהפוך אותו לקיבוצניק מן השורה.

אבל אני לא מתלונן, דוד אברם היה בחור לעניין וגבר אמיתי עם שפם סטאליניסטי ופאות לחיים עבותות, תלתלים שחורים מאובקים עתירי קשרים ומגפיים שלא ירדו לו מהרגליים גם כשישן ועד כמה שידוע לי אף לא במקלחת (הוא היה יהודי שאוהב ללכת על מוצק וחשש מהמוות ומכל מיני תאונות וזוועות, ומה מגן טוב יותר מפני סכנות העולם הזה מאשר מגפי גומי?). אברם ידע לנהוג בטרקטור ולהפעיל מלגזה, אבל זה לא הכל. הוא ידע גם לנטוע, לזרוע, להשקות, לקצור, לעקור, לנקש, לחפור, כל מה שצריך הוא ידע. והוא ניסה ללמד  אותי כמיטב יכולתו, באמת שהוא ניסה. אבל אותה המוטציה הגנטית שעבר הזן שלי כנראה שהיו לה כמה חסרונות. לא יכולתי לעבוד בעבודה קשה ולא בעבודה קלה. לא יכולתי מעולם לעשות דבר מלבד לשבת, לנוח, לישון, להתבטל, להגות, להקשיב, לפטפט, לנדוד באיטיות במרחב תוך הרהורים סתמיים בעניינים מאוד לא מהותיים, ובקיצור, יכולתי לבצע רק פעולות שאין להן כל משמעות או חשיבות. ברור שאברם לא יכול היה להבין את זה וגם אם הצליח להבין בוודאי שלא יכול היה להסכים לזה וזה מילא אותו ברגשות אשם ותחושת כישלון. הוא, כך חשב, הרס את עתידי במו ידיו, משום שלא היה מורה טוב כפי שחשב שהוא. עד כדי כך אידיאליסט הוא היה. אדם אחר, למשל כמו סוניה אשתו, היה מזמן מאשים אותי בעצלות וטיפשות (האשמות מדויקות למדי) ומסלק אותי לאיזו פנימייה קשוחה בניהול צה"ל. אבל לא אברם. אברם האשים את המורה, לא את התלמיד.

נער הייתי וגם גדלתי בקיבוץ על שפת ים כינרת. מתעורר אל הים ונרדם על החול. משוטט בימים ומחפש אצל הבנות בלילות. וגם מצאתי אצל הבנות בלילות לא מעט עניין. לשמחתי בנות הקיבוץ אהבו את ההילה המרדנית שנוצרה לי עקב סרבנותי (כך סברו, אף שבפועל היה זה פשוט אפסיות היכולת שלי) לבצע את מטלותיי כחבר קיבוץ. ולא שהייתי מאהב טוב כל כך, אבל חברתי כנראה היתה נעימה, שפתיי היו לחות ואצבעותיי רכות ונעימות (אולי לא באופן מיוחד, אבל ליתר הבנים כבר היו ידיים מחוספסות מלאי יבלות עקב העבודה הרבה והכל יחסי ביקום) ודי היה בכך כדי שאבלה באופן אינטימי למדי עם שש-עשרה מתוך עשרים ושלוש בנות השכבה. כעת, רק כדי למנוע תפיסה שגויה שלי כמין דון-ז'ואן רב מעללים ומשגלים, עלי להבהיר שהבילויים האינטימיים שלי עם בנות הקיבוץ כללו רק לעתים רחוקות מאוד גם מין. למעשה, רק פעם אחת ויחידה היה מה שאפשר להחשיב כסקס ולאחריה אולצתי כבר לעזוב את הקיבוץ, וזאת למרות שבפועל לא היתה כל סיבה שאמנע מקיום יחסים עם רינה, כיוון שאולי גדלנו כאח ואחות, אך היינו רק בני דודים מדרגה שלישית או רביעית אפילו (אף פעם לא הבנתי איך סופרים את הדרגות האלה), ואחרי הכל בקיבוץ כולם גדלים בקרבה דומה, בין אם, כמו במקרה של רינה ושלי, גדלים באותה המשפחה, ובין אם גדלים למשפחות שונות.

ככה מצאתי את עצמי חסר בית בגיל שבע עשרה. לא הייתי בתול, שזה כבר נקודת פתיחה לא רעה בכלל, אבל עניין המגורים עדיין הטריד אותי. הייתי נחוש לפתור את הבעיה, אבל חוסר המסוגלות שלי, והידיעה שהמוות קרוב, הובילו אותי לרבוץ על חוף ים כנרת מתחת לסכך טבעי שסיפקו כמה עצי דקל נהדרים. הכנרת סיפקה לי מים לשתייה ורחצה, הדקל סיפק לי פירות טעימים ומאות מבקרים שערכו פיקניקים רועשים ומעלי עשן סיפקו לי המון רעש ושאריות בשרים מפוחמים.

בלילות ניסיתי להירדם תחת עץ הדקל, ולעתים גם הצלחתי לישון היטב וברציפות למשך לילה שלם. לרוב ההירדמות היתה לי קשה. באסים כבדים הרעידו את האדמה והרטיטו את ליבי, ולא אפשרו לי לעצום את עיניי. ואילו עיניי, הפקוחות, בהו אל האופק לעבר אורות צבעוניים מהבהבים שבהקו במרחק. בכל לילה אותו הדבר. האורות והבאסים. כל לילה, למשך כל הלילה ועד הזריחה. עד כמה שיכולתי לדעת, האורות והבאסים המשיכו גם אחרי כן, אבל אור השמש לא אפשר לחזות באורות ורחשי הבוקר לא אפשרו לחוש את הבאסים. אבל בלילה, בלילה הם חזרו, תמיד. ויש משהו מטריד בידיעה שבמקום כלשהו, לא רחוק ממך, מישהו עורך מסיבה שאינך מוזמן אליה. מישהו חוגג את החיים. מישהו רוקד שיכור בלי דעת. מישהו מתאהב. מישהו נצמד למישהי. זיעה מתערבבת בזיעה. מישהו משתין אל המים. מישהו נופל על הקרקע, נטול כוח להמשיך הלאה, כשהיתר עוד קופצים סביבו. ואתה שוכב שם מתחת לדקל, מנסה להירדם ללא הצלחה. נעקץ מיתוש. מתגרד ומתהפך. בודד ותשוש.

ועם זאת החיים היו טובים. חשתי געגועים למשפחה אבל ידעתי שזה חסר תועלת להתגעגע, שהרי כולנו נידונו להתגעגע מתישהו למישהו או משהו, שהרי דבר אינו נשאר לעד ואפילו לא לאורך כל ימי חיינו. אז ברור שנתגעגע. נתגעגע להורים שנקברו, לאחים שבגדו, לחברים שעזבו לארצות רחוקות, לחיות מחמד שנשטפו באסלה, לממתק שכבר לא מייצרים, למוסיקה שכבר לא מנגנים, לנוף שהוחלף במגדלים, לריחות שכבר לא מריחים, לתחושות שכבר לא חשים, לרגשות שאינם מתעוררים, למי שהיינו כשהיינו צעירים. חסר טעם להתגעגע, לגמרי חסר טעם. אז עשיתי הכל כדי להפסיק להתגעגע והדבר הראשון היה למצוא תחליפים ראויים. כאלה שאני יודע שבבוא העת אאלץ להתגעגע גם אליהם או למצוא גם להם תחליפים ראויים.

2. תחליפים 

אבל לך תמצא תחליף לאנשים כמו דוד אברם. אנשים מסוג זה הם נדירים במיוחד. חיפשתי במשך שבועות ומצאתי רק יורם, אחמד, דוד, מרים ורובי, שהיה הכי קרוב לאברם שמצאתי אבל ממש לא הדבר האמיתי. עד שיום אחד, כששוטטתי על פני ים כנרת, צעק לי דייג אחד לבוא אליו לסירה. עליתי והתיישבתי מולו. הסירה הסריחה מדגים ומריח גופו של הדייג. הוא היה מבוגר, מבוגר יותר מאברם. פניו כמו פני הירח רק כהות-כהות. עיניו, כמו עיני הדג, שחורות-שחורות. זקנו מלוכלך ומצהיב. בגדיו בלויים משהו ושאריות מעי דגים עליהם. רציתי להגיד לו תודה על הדגים וללכת משם מהר ודי, אבל הוא שאל אותי לשמי אז עניתי ומהנימוס שאלתי לשמו. איברהים, אמר, ואז הבנתי שמצאתי את התחליף המושלם. הסכמתי להיות שוליית דייג בתנאי שלא אצטרך לעבוד קשה. והוא הסכים שלא אצטרך לעשות כל דבר שלא ארצה לעשות ובתנאי שאשב שם כל יום לארח לו חברה. בדידותו של הדייג, כך מסתבר, גדולה. הדגים שותקים, תמיד, וכך גם הדייגים. שותקים ובודדים. ולא לכל דייג זה מתאים. איברהים למשל היה דייג משום שאביו היה דייג. אביו היה דייג משום שסבו היה דייג. ולמעשה, כל דורות הדייגים שהכיר במשפחתו סבלו מהבדידות. לכן סבו היה לוקח את אביו עמו לדייג תמיד וכך הפך אביו לדייג. ואביו לקח אותו לדייג וכך הפך גם הוא לדייג. אבל מה לעשות שמזלו של איברהים היה כזה שבנים אין לו ובנות אינן יוצאות לדוג ואביו מת מזמן ואין לו אחים ואין לו מי שיצא איתו לדוג והוא נידון לשנים של גלות ובדידות בים כנרת. לראות מרחוק את המבלים על החוף, הרוחצים בקרבת החוף, לשמוע בליל של מילים וצעקות וקולות, אך לא מספיק ברור כדי להבין ולא מספיק קרוב כדי לדבר. אחרי סיפור כזה לא יכולתי לסרב, ולמעשה החלטתי שאצטרף אליו כבר ברגע ששמעתי את שמו, כי שמות, למרות מה שנהוג לחשוב, זה לא עניין מקרי.

יצאנו לים בשעות הקטנות של הלילה, מתרחקים מהאורות והבאסים, וחזרנו עם כעשרים-שלושים דגים בסביבות עשר בבוקר. שני דגים הייתי לוקח לעצמי ואת השאר היה איברהים מוכר למסעדת דגים קטנה בפאתי טבריה, וזה הספיק לשנינו. בין דג לדג, הייתי מקשיב לסיפורים של איברהים, סיפורים, שלמרות שלא סיפר אותם לאיש מלבד הדגים, סיפר אותם בכישרון רב. כמעט כל הסיפורים התחילו בכך שיצא בוקר אחד לדוג בכנרת, וכמעט כולם הסתיימו בכך שאללה הציל את חייו. סיפור מייצג הוא הסיפור הבא:

"בוקר אחד אני יוצא לים בסירה. קילומטר בתוך הים אני עוצר ומתחיל לדוג. ואז פתאום מגיעים עננים שחורים יותר מפחם, מכסים את השמים ויורד גשם סופה. אני לא רואה אפילו את המים ליד הסירה. והסירה, היא מתמלאת במים מהגשם. והרוח והגלים מושכים את הסירה. החכה נשברת לי ואני נסחף בים, לא יודע לאן. עם הדלי של הדגים אני כל הזמן מוציא מים מהסירה והסופה כל הזמן מחזירה את המים לסירה. אני רטוב וחייב להוריד את הבגדים שנדבקו לי לגוף והיו כבר כבדים מאוד, אז היה לי קשה לזוז. אז אני מוריד את הבגדים וזורק אותם, לא יודע לאן. הים לקח אותם כמו שלקח את החכה ואת הסירה ואני בתוכה. ואני ערום כמו תינוק מוציא מים עם הדלי של הדגים, אבל יודע כבר שאין לי סיכוי. הסירה כבר שקועה בים, עוד רגע אני טובע וזהו. אני כבר אומר תודה לאללה אם הוא רוצה לקחת אותי, אני מוכן, רק מבקש שישמור על האישה והבנות. ואז מתוך המים יוצא מלאך. אני יודע שזה מלאך כי הוא זוהר כמו השמש ואין לו פנים ואין לו גוף, רק זוהר כמו השמש. והוא מגיע אלי ואומר לי לא לפחד. אז אמרתי לו שאני לא מפחד. יופי, הוא אומר לי, עכשיו תשכב. ואני שוכב בסירה, ערום, בתוך המים שבסירה. אבל לא קר לי, אני מרגיש כאילו אני בבטן של אמא שלי. ואני שומע אותה שרה לי שיר ערש ואני נרדם. אחר כך, אני מתעורר בסירה, בשמים רק שמש בלי עננים והסירה מלאה דגים, אולי אלף דגים, והיא כבר על החוף ואני הולך ערום ומתלבש עם איזה סמרטוט שמצאתי על החוף ומוכר את הדגים ולא מספר לאף אחד מה שקרה לי. לאשתי אמרתי שגנבים שדדו לי את הבגדים וזהו. ככה היה בדיוק. זה חשוב שאתה תדע את הסיפור הזה כי אתה צריך לבטוח באללה, אפילו שאתה יהודי. אללה הוא אחד".

איברהים עמד בהבטחתו ואני לא נאלצתי לעשות דבר מלבד לשבת שם איתו בסירה. הבעיה היתה להתעורר מוקדם כל כך בבוקר, כלומר, בלילה, בזמן שבו סוף סוף הייתי שרוי בשינה עמוקה, לאחר שבזבזתי שעות שינה טובות על ניסיונות להתעלם מהמסיבה המרוחקת. לא יכולתי לשאת את זה. איברהים היה מעיר אותי בעדינות ממש, עם ליטוף על הלחי וניעור קל של הכתף, אבל לא הייתי מסוגלת לשאת זאת. תמיד זה היה באמצע החלום ולאחר שהתעוררתי הייתי ממשיך להיות מנומנם, עייף ותשוש לאורך כל היום. "תגיד, איברהים, אתה יודע מה האורות האלה?", שאלתי אותו פעם אחת. "איזה אורות יא איבני?", הוא ענה ולא שאלתי אותו שוב.

אחרי בערך שבועיים הודעתי לו שזהו, מספיק, אללה הוא אחד, אבל אני להתעורר אני יכול רק בשעה ששהוא חוזר מהים ולעתים אף מאוחר יותר. איברהים הבין, רק ביקש עוד פעם אחת לצאת איתי לים. אז למחרת הוא העיר אותי עם ליטוף על הלחי וניעור קל של הכתף, והתעוררתי מהר יותר מהרגיל כי ידעתי שזו הפעם האחרונה ואפילו עזרתי לאיברהים לדחוף את הסירה למים ולחתור אל הים. החכה כבר היתה במים ואז הגיע המלאך הזה של איברהים. באמת הוא זרח כמו השמש ולא היו לו פנים ולא היה לו גוף והוא אמר לי "מה הקטע שלך, בנאדם? עד מתי תהיה עצלן כל כך?". משכתי בכתפיי כתשובה ואיברהים אמר "עזוב את הילד, הוא עוד צעיר". והמלאך, "אם היו מרביצים לו כמו שאביך היכה אותך אולי היה יוצא בנאדם", אמר והלך. ואיברהים הסתכל עלי ואני עליו והבנו שנינו שאין מה לעשות. איברהים החטיף לי שתיים-שלוש סטירות והחזיר אותי לחוף ובזה נגמר העניין.

אחרי שנים פגשתי בו שוב, באיברהים, מחוץ לבית חולים העמק, על כסא גלגלים (זו היתה תקופה בה ניסיתי לקמץ בהליכה והשגתי לי כסא גלגלים מקצועי כדי להשיג את המטרה). איברהים עישן סיגריה וחיכה שאללה ייקח אותו. הסרטן כבר התפשט בכל גופו ולא נשאר לו עוד מה לעשות חוץ מלשבת שם ולחכות. "נו, נהיית בנאדם?", שאל אותי. "מה נראה לך?", עניתי ואיברהים הנהן ונתן לי שתיים-שלוש סטירות שלא ניכר מהן כי נחלש כתוצאה מהגיל והמחלה. "אתה חזק יותר ממה שהיית כשנפגשנו", אמרתי. "אללה שומר עלי", ענה ואני התגלגלי לי משם והרחק ממנו. היה אדם טוב איברהים, ואחד הבודדים שגרם לי להצטער על האישיות המחורבנת שלי, ועל כך כל הערכתי נתונה לו.

3. רינה 

פגשתי אותה לעת שקיעה ותעתועים. הצבעים שלה לא היו הצבעים והקול לא היה הקול. היא אמרה לי שהחיים שלה קשים ומעייפים ואין לה עוד כוח להמשיך. זו הפעם הראשונה שנפגשנו מאז שעזבתי את הקיבוץ ולמרות שלמשך שבועות ארוכים חשבתי שאין לי געגועים אליה, התבדיתי. אהבתי את רינה, אהבתי אותה מאוד, ובעיקר רציתי לשכב איתה שוב. "איך מצאת אותי?", שאלתי וזה גרם לה לפרוץ בצחוק. באמת שלא ידעתי שהתמקמתי דווקא בחוף שניתן לראותו היטב מכל פינה בקיבוץ, אז צחקתי גם, אבל בגלל המבוכה, לא בגלל שזה באמת היה מצחיק. אחר כך התנשקנו שם על החוף, אבל לא יותר מזה.

אנשים מצליחים להצדיק לעצמם את עצמם ואת התנהגותם על ידי ארעיותם. חיים רק פעם אחת, אז למה לא, הם אומרים לעצמם ומרמים את מס הכנסה או מזדיינים עם מישהו שאינו בן זוגם או שואפים שורה של קוק או קופצים ממטוס עם מצנח על הגב. חיים פעם אחת, אז בעצם למה לא להתפרע, לחיות אותם כמו שצריך. ואז באים אחרים ואומרים שחיים פעם אחת, אז צריך באמת לחיות את החיים כמו שצריך ולא לחטוא ולהיות מוסרי. חיים פעם אחת, אז למה לפגוע ולמה להזיק, הרי אחר כך אין עוד אפשרות לתקן. ואז באים אחרים ומספרים כל מיני סיפורים על אלוהים ועולם הבא ועל איך בדיוק צריך לחיות את החיים האלה כדי לעשות את זה נכון וטוב. ואז בא אני ואומר, חיים פעם אחת וכל עוד לא הוכח אחרת אין אחר כך כלום, אז למה בכלל לטרוח לחיות, פשוט תתקיים עד שתפסיק, ביוזמתך או שלא ביוזמתך, ובין לבין תשדל לא להזיק, כי להזיק זו טרחה מיותרת, יותר מאשר לא להזיק.

"אז אתה אומר שאם אין לי כוח עוד להמשיך אני צריכה להתאבד?", היא שואלת. ואני מלטף את פניה ומסביר שאם זה מה שהיא באמת רוצה וזה לא דורש ממנה יותר מדי מאמץ, אז בבקשה, אבל לדעתי זה בזבוז, כי נוכל ליהנות מזה הרבה יותר אם היא תבחר בחיים. וחוץ מזה, עד כמה שזה משנה משהו, אני מאוד התגעגעתי אלייך ויכול להיות שאני אוהב אותך, ועד כמה שזה שווה משהו בעינייך, יהיה לי מאוד עצוב אם תחליטי למות. "אני אחשוב על זה", אמרה והשמש שקעה אי שם ופינתה מקום לאפלה נעימה כזו, עוד לא חשוך, כבר ממש לא מואר. עוד נשיקה והיא נעלמת לעבר הקיבוץ. נשארתי לעמוד שם עוד זמן מה ואז רציתי ללכת ונזכרתי שאין לי לאן אז התיישבתי ובהיתי באוויר ונתתי למחשבות להופיע ולהיעלם בראשי. חשבתי על כך שזה ממש לא חדש שנמאס לרינה לחיות. למרות שמה לא היתה שמחה במיוחד. שמות הם לפעמים עניין מקרי. חשבתי על השאלה למה בעצם היא הגיעה אלי. אכלתי את עצמי במשך דקות ארוכות על כך שלא שאלתי אותה למה בעצם היא החליטה להגיע אלי ולמה רק עכשיו. אחר כך הצטערתי שאמרתי לה שאני אוהב אותה והצטערתי עוד יותר שהיא לא אמרה שום דבר. בסוף עברתי לחשוב על השאלה האם אני באמת אוהב אותה ומה זו בעצם אהבה ובאופן כמעט אוטומטי כל הבטחון הזה שהיה לי למשך חצי שעה באהבה הזאת התערער ונעלם. ידעתי בוודאות רק שאני רוצה עוד סקס איתה ולעוד זמן איתה, אבל אשמח גם לסקס עם אחרות ולזמן עם אחרות, ואפילו לעוד קצת זמן עם איברהים או כל אחד אחר, כי כבר זמן מה שלא שוחחתי ממש עם מישהו מלבד העצים והרוחות והים. המסקנה האופרטיבית היתה מתבקשת מאליה - למרות הסלידה שלי מהעניין, עלי לעשות יותר כדי לפגוש ולהכיר עוד אנשים, רצוי בחורות, רצוי בעלות מראה שיכול להתחבב עלי ורצוי כאלה שיהיה מעניין לשוחח איתן או להתעלס איתן.

חלפו מספר שבועות מאז קיבלתי על עצמי את המשימה להכיר אנשים חדשים, אבל משום מה לא הצלחתי להרחיק לכת עם המשימה הזו. הצלחתי לשוטט קצת על החוף ולצפות במי שהגיעו לבלות על שפת הכנרת - זוגות, בודדים, נערים ונערות, צעירים וצעירות, מבוגרים עם או בלי משפחות, אנשים עם כלבים, כלבים בלי אנשים, חתולים, שני סוסים וחמור. הצלחתי להחליף כמה משפטים עם אחת לינה, שהגדירה עצמה כרוסיה למרות שבעצם נולדה בארץ ולא ממש ידעה לדבר רוסית, אבל היתה חייבת ללכת כי החברים שלה קראו לה. הצלחתי לשאול עשרה אנשים מה השעה ולקבל תשובה משבעה. הצלחתי לשוחח ארוכות עם החמור, שגם אפשר לי לרכוב עליו עד שהגיע אחד בועז שחיפש אותו וטען שהוא שלו. מישהו של ממש שאפשר לדבר איתו או מישהי ממש שאפשר לעשות איתה יותר מהחלפת מסרים קצרים בעל פה, לא מצאתי. חשבתי שאולי הסיבה היא שאני לא זז מהנקודה שלי בחוף והגעתי למסקנה שכנראה זו אכן הבעיה, אבל הנקודה הזו הפכה כבר נעימה כל כך ומוכרת כל כך, שלא היה לי כל רצון לעזוב. אז נשארתי ולמחרת היא חזרה, שוב לאור השקיעה, שוב הצבעים אינם צבעים והקול אינו קול והגעגוע המוטל בספק אינו מוטל עוד והאהבה אינה ניתנת לערעור, כי היא כאן לידי והכל אמיתי.

"לא חיסלת את עצמך", אמרתי. "לא", היא ענתה, "עוד לא", תיקנה את עצמה וטעתה, כך התברר. אמנם היא מתה, אבל שנים אחר כך ובנסיבות טבעיות סך הכל, עד כמה שטבעי למות בתאונת סקי באלפים הצרפתים. לפני שמתה הספיקה להנשא ולהיות אמא לשני ילדים, רעיה לגבר אחד וגרושה לאחר. שמרנו על קשר כמו שאחים רחוקים, שאחד מהם עבר לחיות בקצה השני של העולם, נוטים לשמור על קשר. טלפון אחת לכמה זמן ומפגש פנים אל פנים לעתים נדירות מאוד. 

"בוא נכנס למים", אמרה.

"בלי בגדים", אמרתי בטון קצת שואל, תוך כדי שאני כבר מסיר את המעט שאני לובש. היא לא עונה, רק מורידה את החולצה ולאחר מכן את החצאית הכחולה ונשארת בבגדים תחתונים בלבד. חרק גדול ובלתי מזוהה, מהסוג שמעופף אבל לא בהצלחה רבה, כזה עם הרבה רגליים וכנפיים, נוחת על ראשה והיא צורחת בבהלה. אני צורח גם, "אל תעיפי אותו עלי!", היא צורחת ומעיפה אותו עלי. אני שונא שחרקים נוגעים בי (אחד האתגרים הגדולים שהיו לי בתקופה שישנתי תחת כיפת השמיים היה הימנעות מחרקים), למעשה אני שונא את רוב סוגי המגע. אפילו מגע של נשים אני מעדיף למנוע כאשר הוא אינו במסגרת של פעילות מינית או קרבה אינטימית אחרת. לבסוף החרק נפל ונמעך תחת הסנדל של רינה (אני שונא למעוך חרקים).

"טוב, אז...", אמרה והחוותה בראשה שבכוונתה לחזור לקיבוץ. הנהנתי ואמרתי שנתראה. היא כבר היתה בדרכה ולא בטוח ששמעה שנתראה. אחר כך לא הפסקתי לחשוב על איך שפספסתי אותה. ישבתי על סלע וחשבתי וחשבתי וחשבתי, עד שהגיעה רונה.

4. רונה 

רונה הגיעה מהים, מלווה באורות הצבעוניים שהחלו מהבהבים במרחק והבאסים הכבדים שהרטיטו את לבי, ואולי זו היא שהרטיטה שם משהו. שיערה רטוב, קווצות ממנו דבוקות למצחה, מי השתיה של ישראל נוטפות מגופה. בבגד ים כתום והדוק. כזה שמחזיק את הציצים היטב, אבל נראה כאילו עוד רגע יקרע או ייפול ויותיר אותה חשופה לעיניי, כנראה שזו היא שהרטיטה לי משהו. בגד ים כתום והדוק, כזה שאפשר לנחש מהאופן בו הוא מונח על גופה איך בדיוק תראה ערוותה. אפילו אפשר לנחש איך היא מריחה ואיך היא מרגישה על קצות אצבעותיך. בטוח שזו היא, המרטיטה את לבי, גוברת גם על הבאסים הנמוכים ביותר.

שאלתי לשמה ומיד ידעתי.  שמות הם לא סתם עניין מקרי, כפי שנוטים לחשוב.

היא איבדה את דרכה. רגע אחד רקדה במסיבה פרועה, לא מאורגנת, שהתפתחה באופן אקראי לגמרי, בכאוס מוחלט. מסיבה שקשה לה לתאר ואי אפשר לדמיין כמוה. בשלב כלשהו היו שם שלושה די.ג'ייז שניגנו בו זמנית, כל אחד מוסיקה אחרת, והמוסיקות התערבבו זו בזו למין יצירה כאוטית, בלתי ברורה, וגם האנשים התערבבו אלה באלה למין אדם אחד כאוטי. והאדם הזה נשפך מהחוף אל הכנרת, והיא ניתקה מהאדם הזה ונסחפה עם הזרם עד שהגיעה אלי.

הזמנתי אותה לשבת לצדי ולשוחח, אבל היא רצתה רק לחזור למסיבה, לא הבינה איך אבדה לה דרכה חזרה. "נחזור יחד", אמרתי, "אבל קודם בואי נכיר אחד את השנייה". "אני אחזור, אתה תבוא בפעם הראשונה", אמרה והתיישבה והתחילה לספר בלי ששאלתי אפילו מה.

רונה נולדה באילת להורים עשירים מדי, שלא עשו דבר מלבד ילדים ומסיבות. הם לא נדרשו לעבודה ולא נדרשו למאמץ וכך גם רונה, שתי אחיותיה ושלושת האחים. היא היתה בטוחה שכולם רק אחים למחצה וכך גם אביהם, אבל נראה שזה לא הפריע לאף אחד מהמשפחה הזו שממילא לא ממש התנהלה כמשפחה כפי שהחברה מצפה ממשפחה להתנהל. את הילדים גידלו אומנות, אומנת לכל ילד. את האוכל הכין שף פרטי, שהתחלף אחת לשנה כדי שהאוכל יהיה מגוון. הניקיונות בוצעו כאילו מעצמם, על ידי מנקים בלתי נראים, רוחות רפאים של בני אדם שחורים שחמקו מחדר לחדר, לחצר, לבריכה, כדי לנקותם בעת שלא נמצא בהם אף אחד מבני המשפחה. היא זוכרת שפעם אחת שיחקה במחבואים והתחבאה באחד הארונות בחדר אורחים מספר שלוש. חדר רחב ידיים, שהיה העתק מושלם של הסוויטה הנשיאותית בהילטון תל-אביב. כששמעה רחש מחוץ לארון הציצה כדי לתפוס את אחיה בטרם ימצא אותה. אבל מי שראתה שם לא היה אחיה, אלא גבר צעיר שעורו בצבע הפחם, מלווה בעגלת מנקים. הוא ריצד בחדר במהירות, ניקה, סידר, החליף את כל המצעים על המיטה הענקית, הגם שלא היתה בשימוש כבר למעלה מחודשיים שבמהלכם הוריה היו באחת מעשר החופשות השנתיות שלהם. תוך פחות מדקה, לדעתה הוא כבר היה מחוץ לחדר והיא התחילה לבכות.

רונה היתה בת שמונה עשרה וחצי כשנפגשנו על שפת ים כנרת. היא היתה פטורה משירות צבאי מכל מיני טעמים של המצפון, הנפש והעושר המופלג של משפחתה. חצי שנה לפני שנפגשנו, ביום הולדתה, הוריה זימנו אותה לחדר הישיבות בביתם, חדר שהיה העתק מושלם של חדר הישיבות של ראש הממשלה, כולל התמונות על הקיר. זו היתה עוד בדיחה של אביה, שאף אחד לא הבין. כשנכנסה לחדר הישיבות מצאה את הוריה יושבים בראש השולחן ולצדם ישבה סוללת עורכי דין. אביה ביקש ממנה לשבת והיא צייתה, כמו תמיד, כמו כולם. כולם צייתו לאביה. כולם. אחרי שהתיישבה הגיעו הסברים מתישים של עורכי הדין, שהיא לא הצליחה להבין מהם שום דבר, למעט זה שהיא צריכה לחתום על הסכם עם ההורים שלה. כשאמרה שהיא לא ממש מבינה, הסבירה אמה שההסכם פשוט אומר שהם סיימו את תפקידם כהורים ומעכשיו היא צריכה לצאת מביתם לדרך עצמאית. הם משלמים לה תשלום חד פעמי של מיליון וחצי שקל ומתישהו אולי תקבל משהו מהירושה, אבל הם לא מתחייבים שלא לבזבז הכל עד שימותו, וחוץ מזה היא ברשות עצמה. רונה אל איבדה את העשתונות ולא התבלבלה, רק ביקשה שיכניסו סעיף לפיו ההורים שלה מתחייבים לא ליצור איתה קשר. עורך הדין השמן פתח את הפה והסביר "ראי סעיף 3.4 הכולל התחייבות הדדית להמנע מתקשורת וכולל סייג בסעיף קטן 3.4.1 לפיו הנכם רשאים, אך לא חייבים, ליצור קשר ואף להתראות במקרים של מוות של אחד מבני המשפחה ממעגל ראשון בלבד, וזאת אך ורק בסמוך להיוודע המוות, במהלך הלוויה ולמשך שעה אחת במהלך השבעה. בסעיף קטן 3.4.2 מוסדר נושא אשפוזים ומחלות קשות של בני משפחה ממעגל ראשון ובסעיף קטן 3.4.3 קיים סייג לעניין..." רונה קטעה אותו ואמרה שזה לא משנה כי היא גם ככה לא מתכוונת לראות אף אחד מהם יותר לעולם, חתמה והלכה ולא חזרה עוד.

אחר כך סיפרה לי על טיולים שעשתה במשך החודשים האחרונים, ועל עבודות מזדמנות שעבדה בהן, ואיך הצליחה רק לחסוך כסף כי היא ממש לא רוצה להשתמש בכסף שההורים נתנו לה כפיצוי על ההתנתקות. "אם כבר", אמרה והסתכלה בתוך עיניי, פניה קרובות לפניי ואני מרגיש את כוח הנסתר הזה שמושך את שפתיי להצמד לשפתיה, "אז ההתנתקות היא הפיצוי על הכסף שנתנו לי". היא אולי רצתה להמשיך את המשפט אבל השפתיים שלנו כבר נצמדו והכל נשכח. ככה זה ברגעים של נשיקה כזו, הכל נעלם והכל נשכח ואין שום דבר ביקום מלבד זוג שפתיים שהם אתה והיא, את והוא. השפתיים שלה היו קרירות ונהדרות והנשיקה הארה רוחנית. כעבור כמה רגעים הפרדנו שפתיים והסתכלתי לה בעיניים, וליטפתי את גבה, שהיה עוד לח וקריר, ומוללתי שיערה שעוד נטף מים מתוקים, ואמרתי "בואי נחזיר אותך למסיבה וניקח אותי לשם בפעם הראשונה".

5. רעש 

כשאתה יודע שהמוות שלך בטוח והידיעה הזו מלווה אותך בכל צעד בחייך, רבים טועים לחשוב שתהפוך לחסר פחד. לא תחשוש לעשות כל דבר שיש בו משום סיכון לחייך. לא תירתע לנסות ולהעז לעשות גם את הדברים הפרועים ביותר. אבל זה לא מדויק. כשאין לך פחד מהמוות אתה הופך אדיש לחיים ולכן מעז פחות, עושה פחות, מנסה פחות. עושה רק מה שנראה לך כדאי או הכרחי, אבל לא יותר מזה. כי מה זה כבר משנה באמת?

ההבדל בין אנשים שיודעים שימותו ואינם חוששים מקץ חייהם, הוא מה שהם רואים ככדאי או הכרחי לעשות. ומהניסיון שלי בנושא, ההכרחי והכדאי מונע בעיקר מאינסטינקטים. לחיות בלי לחשוב, לפעול בלי להסס, לעשות בלי לשקול ולשחות לעבר האורות הנוצצים במי הכנרת שסוחפים אותי ואת רונה מבלי שנוכל לשלוט או לכוון את עצמנו באמת. וכל הזמן הזה הסתכלתי עליה שוחה. איזה סגנון שחייה מרהיב. משהו בתנועותיה דמה בעיניי לתנועות האלגנטיות של מדוזה. חלקלקה ושקופה. קרירה וצורבת. רטובה ומעוררת.

לא יודע כמה זמן שחינו כך, וכבר הייתי עייף, ואורות המסיבה התרחקו והתקרבו ונעלמו והופיעו, ורונה המשיכה לשחות ללא לאות, ואני נסחפתי אחריה בזרמים החזקים של הים, בולע יותר מדי מים, נחנק ומשתנק. הייתי בטוח שאטבע וצעקתי לה שתעצור רגע, שנשחה אל החוף. והיא עצרה וצעקה לי שאנחנו קרובים, אבל כבר שקעתי למעמקים.

התעוררתי מרעש מחריד של מוסיקה. תופים אלקטרונים, באסים כבדים מנשוא, צלילים וצפצופים של כלים לא מזוהים. דיסהרמוניה גמורה. פקחתי את עיניי וראיתי את פניה של רונה זוהרים אלי, מהטיפות שעל פניה השתקפו האורות הצבעוניים של המסיבה, וסביבנו המון רב של בני אדם. מאחוריה הספקתי להבחין במלאך של איבריהם מחייך אלי בלי פנים, מסתובב והולך בתנועות ריקוד חסרות רסן ונעלם בין מאות החוגגים. "קום", היא ציוותה, "אני רוצה שתכיר מישהו". הושיטה אלי את ידה לעזרה ונעזרתי וקמתי והלכתי אחריה, ידי אוחזת בידה פן אסחף שוב עם הזרם, פן אטמע בהמונים שהם אדם אחד חוגג ורוקד בהתלהבות נטולת מודעות.

הדרך היתה קשה לנו, הזרמים סחפו אותנו מצד אל צד שוב, ולא יכולנו לשלוט בדרכנו, אבל רונה הבטיחה שזו הדרך להגיע אליו, אז זרמתי אחריה, מהדק את אחיזתי בידה. בקצה האחד של מתחם המסיבה האינסופי עמדת די.ג'יי. אפופה עשן, לייזר וניאונים, ובה רוטט אדם אחד עם אוזניות ענקיות וראסטות קצרות בצבע הגיהנום. על פניו הבעה נטולת הבעה. והוא מיוזע ונטול חולצה ועד כמה שיכולתי לראות גם נטול מכנסיים. ושריריו מתפקעים וידיו מתנופפות באוויר ורגע לאחר מכן נשלחות למכשירים לווסת את המוסיקה וההמון הרוקד. נדמה היה לי שהוא מסתכל עלי ובעיניו ניצוץ שטני שיכול לשרוף אותי שם במקום, ובדיוק נדחקנו בסופה האנושית לקצה השני, שם עמדה נוספת של די.ג'יי. עטופה בקצף סמיך, נוצצת אור נוגה, ובה ניצבת די.ג'יי ארוכת שיער גלי בצבע השמש בשעת זריחה אביבית. פניה יפהפיות יותר מכל פנים שראיתי וגופה העירום חלק ונקי ונראה יבש להפליא, והיא מתנועעת באיטיות חושנית שאין בינה לבין המוסיקה המתנגנת ומתערבבת באוויר המחושמל כל קשר הגיוני. לרגע העלתה בי דמותה געגוע עמוק לדבר מה שנשכח ממני לגמרי ורציתי כל כך להגיע אליה כדי שתעזור לי להיזכר, אך מיד הועפנו לפינה מרוחקת במתחם המסיבה הבלתי ברורה הזו.

התיישבתי שם ורציתי לבכות, ורונה התיישבה יחד איתי ומהנקודה בה ישבנו יכולנו לראות את הגוש הצפוף של בני אנוש רוטט וזז ומתפתל כמו איבר פנימי פועם או לבה מבעבעת. היינו קרובים אליהם מאוד, כמעט היינו חלק מהאדם שהיו, ובכל זאת מחוץ להם. גידול סרטני קטן, אולי ממאיר, שהגוף הזה דחה מתוכו.

"זה דני, תכירו", אמרה לי והפנתה את ראשי לעברו של גבר שישב שם כמעט צמוד אלי.

"נעים להכיר", אמרתי ולחצתי את ידו. לחיצה רצינית היתה לו. כזו שיש בה כדי להבהיר לך מייד מי כאן השולט, ואין דבר שתעשה שיוכל לערער על כך. וגם לא תעז לעשות דבר כזה, שכן עקב לחיצה כזו אין לך גם כל רצון לנסות לערער על עליונותו. יש אנשים כאלה, שמיד ברור לך שהם טובים ממך, חזקים ממך, חכמים ממך ולמעשה עליונים עליך בכל צורה שהיא. ועם זאת, ההבדל בין אנשים כאלה, הוא שלגבי חלקם עליונותם מכעיסה ומקוממת אותך, ולגבי חלקם, מיעוטם למעשה, אתה מרגיש שלם לגמרי עם העליונות הזו. אתה מרגיש שזה המצב הטבעי והנכון של הדברים. כך היה עם דני.

דני נראה בן שלושים אבל היה בן חמישים. דני התנהג כמו בן עשרים, אבל לא מבני העשרים המתונים, אלא אלה הקיצונים ביותר, שניתן לומר עליהם שהם בולעים את החיים מהר מדי. אלה שמנצלים את העובדה שהעולם שייך להם, לצעירים. אלה שחושבים ויודעים שהכל מגיע להם. דני היה בנקאי ועורך דין ורואה חשבון ובעל תואר ברפואה אבל מעולם לא ניסה לקבל רישיון לעסוק ברופאה. הוא היה אדריכל חובב, קולנוען חובב, סופר ומשורר בעל הכרה בשוליים התרבותיים של תל אביב-יפו. הוא ביים שלושה מחזות פרינג' ועמד במרכז הופעת יחיד שמילאה אולמות של עשרים עד שלושים איש במשך שישה חודשים בשנות התשעים. הוא כתב טורים לעיתונים בארץ ובעולם. הוא ניהל בלוג לא פופולרי והפיק שני סרטים שעם אחד מהם גם התחרה בפסטיבל ברלין. הוא זיין לפחות שלוש זוכות אוסקר (לדבריו יש סיכוי טוב שעוד ארבע שחקניות שידעו את אהבתו הגופנית יזכו בשנים הקרובות בפרס הנכסף) וכן זוכה אחת בפרס נובל. דני היה נשוי שש פעמים והתגרש שמונה פעמים. היו לו שבעה בנים ושלוש בנות, שעם כולם שמר על קשר טוב ודאג לבלות עם כל אחד מהם לפחות יום בשבוע. לשם כך היו לדני חמישה עשר ימים בשבוע ושישים וארבע שעות ביממה מתוכן היה ער שמונים ושש שעות וישן שמונה שעות כל ערב. למעט כפר אחד בפפואה ניו גניאה ואיזה אי מסוים באיזור הוואי שנגלה רק פעם בשש שנים, אין מקום שלא היה בו (אפילו הצטרף לשתי טיסות לתחנת החלל הבינלאומית ובילה שם שלושה שבועות באופן מצטבר ולא חזר לפני שסימן וי גם על זיון בחלל - "צריך להודות כל יום על הגרביטציה", אמר בהתייחס לכך). דני היה האיש שהמסיבה הזאת הייתה. דני התחיל אותה לפני כמה שנים ומאז היא נמשכת בלי הפסקות, חמישה עשר ימים בשבוע שמונים וארבע שעות ביממה. כולם היו דני ודני היה כולם. דני הכיר את כולם, אבל מעטים הכירו אותו. לדני היה שם משפחה ששכח מזמן. דני נולד בקיבוץ בו גדלתי והכיר היטב את הוריי, "אמך הייתה יפהפייה אמתית", אמר והמשיך לדבר.

"רגע, רגע", אמרתי, אבל דני המשיך ללהג ולא שם לב לניסיונותיי לקבל הבהרות לגבי הנקודה הנוגעת לחיים הפרטיים שלי.

דני היה שיכור ומסטול גמור. דני בלע אם.די.אם.איי. בכמויות שיכלו להדליק את כל איביזה. דני שאף קוקאין יותר מששאף אוויר. דני היה לא אמין בעליל, אבל האמנת לו בכל זאת. והוא הכיר את אמא שלי שהתאבדה יחד עם חברי הכת שלה לפני שנים. דני הוביל חמש כתות שונות על פני תקופה של שלושה עשורים, מתוכן שתי כתות סיימו את דרכן בהתאבדות המונית והשלוש הנוספות התפזרו לכל עבר. דני קלט אנשים היטב, ומיד ראה על פני שאני כועס ונשבע שלא היה הגורו של הכת בה אמי היתה חברה. "הכרתי אותה בקיבוץ", אמר.

"אבא?", שאלתי.

דני צחק, "אני אבא של הרבה ילדים, אבל אתה לא אחד מהם", אמר והסתלק משם.

בפעם הראשונה חשבתי על אבא שלי. איפה הוא לעזאזל. ניסיתי להמשיך את קו המחשבה הזה אבל רונה כבר משכה אותי הלאה, אל תוך האיש החוגג, והפכנו לסרטן בתוכו. צמודים זה לזו. מתפתלים אחד לתוך השני. מיוזעים. מרוקדים. ממלאים את חלקנו במכונה הענקית של המסיבה הזו, שבה כולם נראים ובלתי נראים. מורגשים ובלתי מורגשים. מגיעים לשיא ומתרחקים. מרוגשים כפי שלא היינו בחיים. היא נאנחת באוזניי ואני באוזניה ואנחנו כבר לא לבושים, נזרקים אל תוך המים הצוננים. אדים עולים מגופנו, אנחנו בוערים בגיהנום. אנחנו לוהטים באורגזמה שמימית כשמעלינו מחייכים אלי די.ג'יי שטני ודי.ג'יי יפהפייה ודני מנצח על הכל.

6. דממה 

אנחנו מתעוררים חבוקים זה בזו על החוף שלי. המסיבה זכרון עמום ושקט על פני תבל. תנועת הגלים מפיקה רק דממה. היא מחייכת אלי חיוך שהוא אידאה של חיוך. אני מאוהב באופן שרק נער שמתאהב בפעם הראשונה יכול להיות מאוהב.

אהבה, הבנתי, היא שקט מוחלט. האהבה מדוממת הכל. אין פעימות לב. אין תנועה. אין רחשים. אין מחשבות. רק הריק המוחלט של האהבה שממלא כל פינה ביקומך.

דממה של עיניי מביטות בעיניה מביטות בעיניי.

דממה.

דממה עד שזה נגמר פתאום, בבת אחת, עם הקול הראשון שמצליח לחדור את מעטה האהבה שמגונן עליכם מפני העולם. ולא לקח זמן רב עד שרעש מחריד מוטט את האהבה שלנו. זו היתה רינה שהגיעה לחוף שלי בריצה כי אברם חטף איזה התקף או משהו וביקש שאבוא להיפרד ממנו בבית החולים.

הנסיעה הייתה זוועתית. רכב ישן ולא ממוזג של הקיבוץ שרינה שאלה כדי לנסוע לבית החולים. את רונה נאלצתי להשאיר על החוף, היא לא הסכימה להצטרף לנסיעה וחשבה שמיותר שאלך גם אני, הרי ממילא הוא ימות ולא יזכור עוד אם נפרדתי או לא. "זה לא בשבילו שאני נפרד", הסברתי ונפרדנו, לתמיד. היה לי חם והזעתי ושנאתי כל רגע בנסיעה הזו. וגם את רינה שנאתי. רינה, שגדלה איתי יחד בבית הילדים. שהיתה כמעט בת גילי. רינה שבגיל שמונה היתה הילדה הראשונה שנישקתי. שבגיל עשר שברה את היד כי ניסתה לטפס על העץ כדי להחזיר לי את הכובע שהילדים האחרים זרקו. רינה שהיתה לא ממש יפה, אבל מספיק דומה לי כדי שאחשוב אותה ליפה. ועכשיו היא היתה עצבנית וכעוסה ושנאה אותי כנראה אז אני שנאתי אותה. אבל כשנכנסו לחניון של בית החולים פגה השנאה והחל מתח לא ברור מפני הפגישה המחודשת עם אברם. לא ראיתי אותו זמן רב וכנראה שהתגעגעתי גם אליו. וגם רציתי לשאול אותו על אבא שלי ועל דני ועל אמא וקיוויתי שהוא לא במצב שלא יאפשר לו לספר.

הוא היה במצב נורא אבל יכל ללחוש כמה מילים לפני שנפח את נשמתו. אברם היה היחיד שהכרתי שנפח את נשמתו הלכה למעשה. הפליץ בתרועה רמה ומת עוד בטרם התנדפה צחנת המוות. הוא היה גבר אמתי.

"מה הוא אמר לך?", שאלה רינה, שמיררה בבכי אבל עדיין היתה מעט מחויכת משירת העכוז של אביה.

"שאשמור על אחותי", אמרתי ולקחתי אותה משם חזרה לרכב, וכל הדרך לקיבוץ היתה דממה מוחלטת. לא רעש המנוע. לא שריקת הרוח המסתערת דרך החלונות. לא צפירות. לא איתותים. לא פעימות לב ולא נפיחות.

דממה.