ארוחות ערב בימי שישי הן מוסד שמעולם לא היה ממש קיים אצלנו במשפחה. מכיוון שלא ידענו משהו אחר, זה גם נראה לנו רגיל לגמרי ולא חשנו במשהו חסר. באותו אופן שלא הרגשנו שמשהו לא בסדר עם הדברים הרגילים האחרים אצלנו. ועם זאת, לאחר שנים עם המשפחה הזאת שלי אני לא יכול שלא לתהות אם משהו בכל זאת לא תקין כאן. אנחנו יושבים סביב השולחן אצל ההורים של אמא שלי. משמאלי אחי הקטן, מולי בן הדוד הגדול ומול אחי בן הדוד הקטן. אחותי, לא רחוק משם, יושבת כעוסה על הספה ועושה פרצופים של 'הכל בסדר', כשלכולם ברור ששום דבר לא בסדר, ובכל זאת משתפים פעולה. אמא שלי יושבת בראש השולחן, לידה אחותה הגדולה, ובקצה השני של השולחן יושב סבא ומנסה לשכנע את כולם לשתות איזה ליקר עתיק ששלף מארון המשקאות המאביק שלו. סבתא כמובן עמלה במטבח. כמו תמיד, היא תתיישב רק לכמה דקות כדי לאכול מהר ולחזור לשרת את כולם. תאכלו, תאכלו, היא אומרת, תראה, היא פונה אלי, יש גם כוסמת שאתה וסבא אוהבים. אני רואה, אני אומר לה, אכלתי כבר. שבי כבר סבתא, תפסיקי להסתובב צועק עליה הבן דוד הקטן. היא מתעלמת, כרגיל, הנה קח, היא אומרת לבן הדוד הגדול ומגישה לו קערת סלט. תגידי את מפגרת או רק משחקת אותה, הוא שואל, כמה פעמים אפשר להגיד לך שאני לא אוכל סלט עם בצל. טוב, טוב, אל תאכל, קח מהשניצלים, היא ממשיכה כאילו כלום לא קרה. למה את לא אוכלת, שואלת הסבתא את אחותי שבסלון. אני לא רעבה, אחותי עונה, אכלתי ארוחת בוקר גדולה ואני בדיאטה. מה דיאטה, שואל סבא, את נראית נהדר. בואי לאכול, אל תעליבי את סבתא. אני לא נעלבת, אומרת סבתא. סבתא'לה, זה בסדר, את יכולה להיעלב, אומר אחי, היא תמיד מחרבנת על כולנו. אוי, אומרת הסבתא כאילו הכל בסדר, שכחתי להוציא את הצ'ולענט. איך סבא אוהב את הצ'ולענט של סבתא, אומרת אמא שלי, כאילו לאוויר. כולם אוהב את הצ'ולענט של סבתא, אומר בן הדוד הגדול בטון וחיוך שלכולם ברור למה הוא מתכוון. שובבה הסבתא הזאת, אומר אחיו הקטן. לא כמו הבנות שלה, אומר הגדול, וכולם צוחקים. הלוואי, אומרת אמא שלי, קורי עכביש יותר נכון. היא והאחות צוחקות. נו, מישהו שותה איתי, שואל סבא. סבא, אם תציע לנו עוד פעם אחת את הליקר הזה שבן גוריון אולי שתה ממנו, אני מעיף לך אותו. תשתה ותעזוב אותנו. טוב, אומר סבא, אני אשתה לבד, לחיים. אומר ושותה. לחיים סבא, כולם עונים. נו מה, אף אחד לא אוכל מהצ'ולנעט שלי, שאולת הסבתא. סבתא'לה, רק סבא יכול לאכול מהצ'ולענט שלך. כולם צוחקים. יופי, יופי, תצחקו מסבתא, אומרת סבתא ופונה לאחותי על הספה, אולי בכל זאת תאכלי משהו. יווו! איזו משפחה מעצבנת! לא יוכלים לעזוב בשקט מישהו שלא רוצה לשתף פעולה! אני אלך וזהו! והיא קמה ולוקחת את הבן שלה התינוק כדי ללכת. אוי נו, תפסיקי עם ההצגות שלך! מתעצבן אחי הקטן, הרי בכוונה את יושבת בצד במקום לשבת עם כולם, אז אל תבלבלי את המוח! אחי מתעצבן עליה בקלות, רק אני רוב הזמן לא מתעצבן על אף אחד. עזוב אותה, אומרת אמא שלי שיודעת מה שהשאר רק מנחשים. אחר כך מדברים קצת גסויות ואוכלים קינוח. אחרי הקפה מתחבקים ומתנשקים ומתפזרים, כל אחד לביתו. בדרך הביתה אני חושב שאולי משהו לא לגמרי בסדר עם המשפחה הזאת - סבא וסבתא שאיכשהו סובלים אחד את השני, אמהות גרושות מספר פעמים, דוד שהתאבד, אחר שנהרג בצבא, בן דוד מדרגה שניה בתאונת דרכים, אחות שמתחתנת עם אחד שמאמלל אותה חלק מהזמן וחלק מהזמן פחות, הרבה העמדת פנים, קצת בעיות סמים, קצת בעיות פסיכיאטריות, קצת אשפוזים בבתי חולים וניתוחים, קצת לוויות ושבעות והרבה העמדת פנים - אבל זו המשפחה שלי, אז אין הרבה מה לעשות עם זה. אחרי הכל ברוב המשפחות יש עניינים כמו אצלנו, רק קצת אחרת.