7. בחזרה למציאות

פלארדי הטיסה את כלי הטייס המיושן במהירות 476 קמ"ש לכיוון לוד. במושב האחורי דריה ניסתה לתפוס זווית טובה כדי להתבונן על פניה העדינות של פלארדי. יופיה של פלארדי לא היה מיידי כמו יופיה של דריה. למעשה, רוב האנשים שיסתכלו על פלארדי לא יגידו עליה שהיא יפה. אבל יש לפניה איכויות כאלה שמקרינות תום, טוהר, נחישות וזעם, במין שילוב שאין דרך אחרת לפרשו מאשר יפה. ארנב התבונן אל מחוץ לחלון בדאגה, מנסה לבדוק האם עוקבים אחריהם (לא עקבו אחריהם. אנשי המוסד שעסקו בפענוח החבורה ההזויה הזו קבעו שהם חבורה הזויה, והשאיר בצריך עיון את נושא הארנב, שהוא ללא ספק אנומליה ביולוגית שטרם נחקרה דיו, אבל איננה מעניינו של המוסד).

בלוד, בבניין "בקשיש לקשיש", החל המאנצ' להכניע את אורי שביקש מגוורץ עוד ועוד חטיפי כלבים, אך אלה נגמרו. "עזוב את זה, אתה לא באמת רעב, הכל בראש שלך. צא מזה", אמר גוורץ, "ששש...", ניסה גוורץ לגרום לאורי להפסיק לדבר, "אנחנו מתקרבים לשדרה הניהולית של המקום", גוורץ הצביע לכיוון פתח היציאה מתעלות האוורור הבלתי נגמרות של המבנה.

"מה זה שדרה ניהולית?", שאלה אורי בשקט.

"ששש!!!", השיב גוורץ ונראה כמי שמאזין לסביבתו. למשה הוא האזין לקלט מכלי הטייס שהגיע לנקודה המיועדת שלושה קילומטרים מעל ל"בקשיש לקשיש".

"המצב ארנב", אמר ארנב את הקוד המוסכם.

"המצב ארנב", אמר גוורץ, "אנחנו פורצים פנימה", המשיך, כדי להסביר את כוונתו, למרות שמראש סוכם שזה פענוח הקוד.

גוורץ התקדם עוד מספר צעדים לעבר פתח היציאה, הציץ וקפץ. הכלב ואורי אחריו. הם הגיעו לרחב פתוח ענק, שנראה כמו והריח כמו שדה חיטה שזה עתה נקצר. על הקרקע מתחת לרגליהם רגבי אדמה ומה שנראה כמו שיבולים או קש או תבן או איך שלא קוראים לדברים האלה. אורי נזכר שקרא פעם את הביטוי להוציא מוץ מן התבן, וחשב שזה בטח מתאים, וצחקק לעצמו.

"ששש!", היסה אותו גוורץ.

"מה שששש? אין כאן כלב!"

"וואף!", אמר הכלב.

"אה, כן".

בקצה האולם רחב הידיים שעמדו בו הוצבו שלושה שולחנות משרדיים אפורים ממתכת כלשהי, לידם ישבו שלושה פקידים אפורים ממתכת כלשהי, מהסוג שהיה להיט לפני חמישים שנה ועם ההבנה שבני אדם זה זול יותר וממושמע יותר מרובוטים הפסיקו לייצר ולתמוך בדגמים הישנים. השלישיה ניגשו לפקידים, כל אחד עמד מול פקיד אחר. "צהריים טובים, במה אפשר לעזור לך אדוני?", שאלו שלושת הפקידים יחד.

"יש לי פגישה עם בעל הבית", אמר גוורץ.

"אממממ... אני רוצה לצאת מפה", אמר אורי.

"וואף! וואף!", אמר הכלב.

"כנס בבקשה, הוא ממתין לך", אמר הפקיד של גוורץ והצביע לכיוון דלת ברזל כבדה בקיר מאחוריו.

"אין יציאה", אמר הפקיד של אורי, "במה אפשר לעזור לך אדוני?".

"וואף! וואף!", אמר הפקיד של הכלב.

"בואו אחרי", אמר גוורץ והלך לעבר הדלת שנפתחה לקראתם. כשעברו דרך הדלת הבינו שהם כבר לא בלוד. המעבר היה טלפורטר שהעביר אותם אל גג מגדל ההיכל, בככר הבימה. "שיט! הם עבדו עלינו הפקידים המחורבנים! ידעתי שאסור לסמוך על רובוטים!", התעצבן גוורץ, רוק ניתז מפיו מרוב זעם. "מהר! מהר! טוסו לאסוף אותנו מגג מגדל ההיכל! הם עלו עלינו!", צרח לארנב, שענה לו "המצב ארנב", והורה לפלארדי לטוס במהירות חזרה למרכז הישן של תל אביב.

"לאן אתה הולך???!!!", צעק גוורץ לאורי שטייל הרחק ממנו על הגג.

"מחפש את היציאה, סך הכל רציתי לחזור הביתה. מבחינתי ההרפתקה הזו הסתיימה". אורי שיקר, הוא רצה למצוא את סבא שלו וממילא לא האמין למילה של גוורץ. כל הסיפור נראה לו הזוי מדי. הנה, עובדה, נתנו להם לצאת מהבניין.

"נראה לך שאתה תצא מזה?! אתה תמות יחד עם כולם! תראה מה הולך כאן למטה", גוורץ הסתכל מעבר למעקה על ההמון הזועם שהבעיר את הרחובות.

"מה הולך שם?"

"זה הסוף חבר. זה הסוף. ככה זה נגמר. העולם ייחרב ורק קומץ עשירים יעבור לעולם שכולו טוב ויינצל. אנחנו ג'וקים בשבילם, וגם הג'וקים יושמדו כאן".

"טוב, אז אני הולך למות בבית שלי. תודה כל חטיפי הכלבים, אולי נתראה בעולם הבא כבר".

"אתה לא הולך לשום מקום!", גוורץ זינק על אורי והצמיד אותו לקרקע. פניו היו צמודים לפרצופו המבועת של אורי. משהו מוטרף נצנץ בעיניו, "אני יודע עליך דברים! אני ראיתי את הקטע שלך אצל ספילאפל! אל תשקר לי! אתה אחד מהם ועכשיו תגלה לי את התכנית! תגלה הכל!".

"אבל אני לא יודע כלום, רק ניסיתי למצוא את סבא...", גמגם אורי ונקטע על ידי גוורץ הזועם.

"אף אחד לא מבקר את סבא שלו! אל תקשקש לי! אין לך סבא בכלל! אתה הגעת למצוא את הבעלים של בקשיש לקשיש כדי להיעלם איתם לרופוס! שמעתי הכל!", גוורץ כבר הרים אגרוף באוויר כדי להכניס אחד באף של אורי.

"רגע! רגע! אני אספר לך הכל!", הזדעק אורי, מנסה לגונן על פניו אך לא יכול. הכלב נבח ברקע בהתלהבות. רחש המפגינים נשמע הרחק וריח העשן הגיע לאפם.

"הוא זכה בהגרלה, סבא שלי, הוא זכה בהגרלה של ה-NWDO ויכול היה לבחור עוד מישהו לקחת אותו לרופוס. זו כל האמת. סך הכל רציתי שהוא ייקח אותי, זה הכל" (האמת היא שזה לא היה הכל, בינו לבינו הוא הודה כבר שהפנטזיה האמיתית שלו היא שסבא נתניהו יוותר על הזכייה ואז הוא יוכל להציע אותה לדריה, אבל זו פנטזיה פרועה כל כך, שהוא לא יכל להודות בה גם תחת לחץ).

גוורץ המשיך לנעוץ באורי מבט שיכול להרוג והשאיר את אגרופו באוויר עוד מספר רגעים עד שאמר לו "אוקיי רואי, אויר, יאור, איך שלא יקראו לך. אני מאמין. אבל אתה יודע שההגרלה הזו זה בולשיט. הם לא היו לוקחים אותך ולא את סבא שלך. הכל רק נועד כדי לכסות על השקרים שלהם ולהרגיע את העניים לפני שמשאירים אותם למות כאן", רחש מנועים נשמע מתקרב במרחק, הולך ומתגבר, אז גוורץ הרים את קולו, "העניים מתמרדים עכשיו, אבל אם יישמעו את האמת הזו תהיה כאן הפיכה אמתית, כולם יעברו לרופוס, ואת כל האו"ם המזדיין ובעלי המניות הארורים, ישאירו כאן להתמודד עם החרא שיצרו", גוורף קם על רגליו והושיט יד לאורי, שיעזר בו כדי לקום, "הנה הטרמפ שלנו", הצביע גוורץ לכיוון כלי הטייס של פלארדי, שהנחיתה את הכלי על הגג. ארנב הוציא את ראשו מהחלון, "תצטרכו להצטופף", צעק וחייך אליהם חיוך של ארנבים שאם לא מכירים אותו כל כך אפשר לטעות ולחשוב שהוא סתם פרצוף רגיל של ארנבים. השלושה נדחקו פנימה, אורי שקל לרגע לא להכנס ולברוח, אבל לא היה בו אומץ להתמודד שוב עם זעמו של גוורץ, ולא רצה לשער בכלל מה הארנב הזה מסוגל לעשות לו. רק כשהבחין בדריה נרגע והפסיק לרעוד והתחיל לחשוב מחשבות מעגליות ובלתי ברורות מה לעזאזל היא עושה שם. מחשבות שמהר מאוד נקטעו מכיוון שהתחיל לחשוב על כמה הוא בוודאי מצחין כעת ומיוזע ונראה זוועה. מחשבות שבתורן גם כן נקטעו והוחלפו בפחד מוות עקב הטיסה המהירה של פלארדי.

"לא ביטלו את כלי הטייס האישיים בגלל תאונות?", מלמל ספק לעצמו ספק לארנב או לגוורץ, וקיווה שדריה תהיה זו שתענה. אבל אף אחד לא התייחס אליו. לרגע ניסה להסתכל בעיניה של דריה, אבל נבהל והשפיל מבטו, אבל מיד הבחין שהוא בוהה לעצמו במפשעה ולכן הזיז מבטו הצידה, אבל נבהל ממראה עורפו של ארנב שהיה פרוותי ומאיים ואיזה חרק טייל שם בין השערות הלבנות. לבסוף עצם עיניים ונרדם מהר מכפי ששיער שיכול להרדם (למעשה היה צריך לשער שירדם, כי זה היה אחד ממאפיניו המוכרים - הירדמות בכל מקום, בכל מצב. כמו הפעם ההיא שנרדם באמצע ארוחת חג הים, בעת שצף יחד עם משפחתו על הגלים כפי שהמסורת דורשת וכמעט טבע. או הפעם ההיא שנרדם באמצע אקט מיני (שביצע עם עצמו כמובן)).

כשהתעורר היה שרוע על הקרקע באמצע מדבר כלשהו. כל חלקי גופו כאבו לו והוא היה בטוח שמשהו רע מאוד קורה. לא רחוק ממנו ראה את שברי כלי הטייס. הוא קם בזהירות על רגליו, לא רחוק ממנו התגודדה קבוצת אנשים. אורי בדק את האפל שלו, אבל המכשיר לא תפקד. כשהתקרב בצליעה לקבוצה הוא הבחין קודם כל בארנב בזכות פרוותו הבוהקת באור השמש החמה. ליד ארנב עמדו גם כלב, גוורץ, פלארדי ודריה. נדמה היה לו שראה את דריה כורכת אתידה סביב מותנייה של פלארדי, אבל הוא ביטל זאת כפאטה מורגנה. בקרבה לקבוצה שזיהה והכיר כבר עמדו עוד כמה מאות אנשים, ביניהם זיהה את סבא נתניהו, אבל הוא ביטל זאת כפאטה מורגנה.

"טוב שהתעוררת", צעק אליו גוורץ, "מה חשבת, שתישן את כל האקשן? היה קרב מטורף, הפילו אותנו אבל תקענו להם והנה אנחנו כאן. הכל אמת, מסתבר שצדקת, הכל אמת!!"

"על מה אתה מדבר?!", אורי שפשף את ילדיו ורגליו, מחזיק את בטנו, לא יודע כיצד להרגיע את הכאב ואיזה כאב להרגיע קודם.

"מצאנו את הקבוצה שמדלגת לרופוס!", דרייה חייכה אליו, "רק מי שזכה בהגרלה נמצא כאן, ועוד מעט יגיעו מההנהלה כדי לפתוח את המעבר שצריך להיות כאן", דריה ליטפה את ידה של פלארדי ברכות, "סוף סוף נעזוב את המקום הזה ונתחיל מחדש. זה כל מה שרציתי".

"זה כל מה שאני רציתי!", התעצבן אורי. "סבא!!", הוא צעק לסבא שלו, אבל סבא שלא עשה עצמו כאילו לא שמע והתעלם. "סבא!!! זה אני אורי!!", הוא צרח וסבא שלו עשה תנועה והבעת פנים כאילו מדובר בטעות בזיהוי. "קיבינימט!!!", אורי היה פקעת עצבים שהתפקעה, "קיבינימט סבא!!! קיבינימט גוורץ!!! קיבינימט ארנב ולפארדי ודריה וכלב!! לכו לעזאזל. באמת. אני רוצה הביתה לתל אביב וזהו. מישהו יכול לדלג אותי לתל אביב?! זהו, זה מה שחשבתי. אני תקוע כאן במדבר, לא יודע איפה אני, ואין לי ברירה אלא לדלג עם כל המטורפים לרופוס! תודה לכם באמת!".

"אבל זה מה שרצית יאורי", ניסה גוורץ להרגיע אותו.

"לא, זה לא מה שרציתי. לא יודע מה רציתי. רציתי את דריה. רציתי קצת שקט נפשי. רציתי אהבה. לא יודע מה רציתי. לא את זה. כל הגוף כואב לי!!!".

"קח את זה, זה יעזור", גוורץ הושיט לו את המקטרת הקטנה ואורי העיף אותה בחבטה. המקטרת התעופפה גבוה באוויר, כל החבורה עקבה אחריה בעיניהם עד שנתקלו עיניהם בכלי טייס עצום שהופיע כאילו משום מקום. הגוש העצום הזה שהיה בגודל של ארבעה בניינים גדולים במיוחד נחת על הקרקע ברכות, בלי לפזר אפילו גרגר חול אחד מסביבו. החבורה הביטה על התופעה בהשתאות וכמותם גם כל הזוכים בהגרלה, שהמתינו בקוצר רוח לעזוב את הארץ המקוללת הזו. כעבור מספר רגעים ארוכים החל להשמע רחש, מעין זמזום, שהלך והתגבר, סביב החללית (אורי החליט לקרוא לזה חללית, כי לא מצא שם טוב יותר, ואין לי אלא להסכים איתו, זו כנראה היתה חללית). כשהרחש כבר היה בלתי נסבל וכולם מסביב אטמו אוזניהם בכל דרך אפשרית (ארנב ניסה לתחוב את קצות האוזניים אל תוך תעלת השמע, ובכל זאת הרעש היה בלתי נסבל עבורו. כלב פשוט ברח הרחק משם. אורי רצה לקבור את הראש בחול, אבל במקום זה תחב אצבעות עמוק לאוזניים, למרות כאב האצבעות, החללית נעלמה ואיתה גם הרעש.

ההמון שהמתין שם במדבר היה שקט מאוד במשך דקות ארוכות. לאחר מכן החלו לחשושים. "אני חושב שאתה צדקת גוורץ", אמר אורי. ההמון החל להתרעם ולצעוק. היו כמה עם מכשירי טלפורטציה ניידים שניסו לדלג משם אבל ללא הצלחה, המכשירים פשוט סירבו לפעול. לאחר שעברו את חמשת שלבי האבל של קובלר-רוס - תחילה הכחישו כולם ואמרו שצריך רק להמתין עוד קצת, זה הכל; לאחר מכן זעמו וצעקו, שזה לא יכול להיות, שזו חוצפה, למה דווקא להם עשו את זה, למה בכלל לעשות את זה?! (גוורץ טען שזו פעולת ההסחה הטובה ביותר שידעה האנושות, הם ידעו לחשב בדיוק את המועד שבו יישבר לאזרחים ורגע לפני המרד הגדול הם נטשו את העולם הזה. אורי טען שגוורץ מקשקש ורק רצה למצוא את המקטרת, אבל זו נעלמה לעד כנראה); אחר ניסו כל מה שיכלו כדי לקבל סיוע, כדי שהאחרים יעזרו, כדי שמישהו יעזור, אבל לא היה מישהו כזה (למעט כלב, שהסכים ללקק את פצעיו של אורי, אבל אורי חשב שעדיף שלא. כלב לא הסכים איתו וליקק בכל זאת); כשהבינו שהכל תלוי רק בהם, החליטו כולם שעדיף פשוט לחכות שם למוות וזהו; כשהבינו שאין להם אפילו איך להתאבד החליטו שאין מה לעשות, צריך להמשיך הלאה - וכך, כאמור, לאחר שעברו את שלבי האבל, יצאו לדרך, במדבר, כמה מאות אנשים, צועדים עם מעט מאוד מזון ומים, מקווים להגיע לאנשהו. בראש הקבוצה דילג ארנב לצדו של גוורץ, אחריהם פלארדי ודריה וכלב, ואחריהם קרטע אורי, מקלל, לועס חטיפי כלבים ומקלל עוד.

אומרים שבדרך משהו קרה. אומרים שהם מצאו איזה נווה מדבר או גאולה או אלוהים. אומרים שהתחילו באמת מחדש את האנושות שם - איפה שזה לא יהיה שם - אומרים שהם קראו למקום רופוס. אומרים שאורי נשאר בודד ועצוב ומסכן ופתח מסעדה בשם לה-דג-לא-טעים (שהגישו בה הכל מלבד דגים, כי ים לא היה שם). דריה ופלארדי מלצרו שם ולשמחת כל הסועדים היו מחליפות נשיקות לוהטות מדי פעם, כשהיו עוברות אחת ליד השניה. ארנב ניהל את המטבח ולכן כל האוכל שהוגש היה פרווה. גוורץ לא עשה דבר יחד עם כלב, אולי הצליח לגדל כמה צמחים בזכות זרעים ששכח בכיסים. סבא של אורי המשיך להתכחש לקיומו ומתישהו, כמו כולם, מת ונקבר או נשרף או מה שזה לא יהיה שנהוג לעשות ברופוס עם גופות. בלילות נהגו לשיר שירים של ג'רמי קיימן ואריק איינשטיין, אבל אף אחד לא התאהב בזכות שיריו של קיימן, לשירים של איינשטיין היו דווקא שיעורי הצלחה לא רעים.