ימים טרופים ומטורפים. השעות חולפות מהר. הרבה עבודה, מעט זמן פנוי. זה בסדר ככה אחרי כמה ימים שהיה רגוע. אבל מעט זמן לכתוב זה קצת מבאס. לא שהייתי כותב משהו מיוחד. אבל הייתי כותב משהו. אבל גם לכתוב משהו זה מספיק.

השארנו את הילד אצל סבתא וסבא אתמול בערב. כי הוא רצה להשאר. אז נשאר. וחזרנו הביתה וחשבנו שנצא לעשות משהו, אבל בסוף סתם נשארנו מול הטלוויזיה, אכלנו אבטיח וצפינו ברצף בכמה פרקים של the killing, העונה החדשה. וכל הזמן הזה הרגשנו שמשהו חסר לנו בבית. לפעמים מפתיע עד כמה קשה בלעדיו, כמה מוזר זה שהוא לא נמצא בבית, אפילו אם זה רק אצל סבתא וסבא, אפילו אם רק לכמה שעות. באיזשהו שלב התקשרו הסבא והסבתא ואמרו שהוא רוצה הביתה. שמחנו והוא הוחזר הביתה, וגם הוא שמח מאוד ואמר שהתגעגע. אמרתי שגם אני והתחבקנו. אחרי כן הוא הלך לישון והתחבקנו והתנשקנו עוד קצת, כי נשיקות וחיבוקים זה הדבר הכי נעים שיש.

בעוד עשר דקות תתחיל ישיבה "חשובה". עוד ישיבה "דחופה וחשובה". כל הישיבות האלה נורא "חשובות" ותמיד נורא "דחופות". יש ישיבות דחופות כאלה שהיו כל כך דחופות שנדחו בכל פעם שהגיע מועדן, לפעמים נדחו ביותר משבוע או שבועיים. כל כך חשובות הישיבות האלה.

פתרונות אין. יש רק הסדרים זמניים. למה? כי הכל זמני, אז למה שפתרונות יהיו שונים?

כתיבה אסוציאטיבית זה הרבה יותר מסובך ממה שזה נשמע. לך תכתוב כל מה שעולה בדעתך בלי סינון ובלי תכנון. כמעט בלתי אפשר. לכן צריך להתאמן.

ובדיוק עכשיו התחיל השיר father and son של קט סטיבנס. זה שיר נהדר. תהנו מהמשך השבוע. ימי שלישי זה נהדר.