החיים כאן טובים, אומרים, ומתכוונים לכך שהחיים בסדר. כלומר אפשר לחיות ולהתקיים וליהנות, כשרוב הזמן אפשר להתעלם בקלות ממצוקת העם שבקושי יכול לחיות בגבולות המצומצמים שמדינת ישראל מתירה לו להתקיים במסגרתם. אז נכון, אני מאלה שאחת לארבע שנים מצביע למפלגה שנחשבת לשמאלנית ומעוניינת להגיע להסדר כולל שיאפשר גם לפלסטינים לחיות בסדר כמו שאנחנו חיים בסדר. אני עושה את זה כי אני גם מאמין שאם הם יחיו בסדר, אנחנו נחיה יותר מבסדר ולכולם יהיה טוב יותר.

מדי פעם אני מקבל תזכורת לכך שלא רק שכדאי לדאוג לשלום כזה שיאפשר חיים לפלסטינים ולישראלים כאחד, כי זה ישפר את המצב, אלא שהסכם כזה הוא חובה. כי בפועל, החיים שלנו הם לא בסדר וגם אם נדמה לנו שאנחנו מתעלמים מהעוול הנורא מעבר לקו הגבול המדומיין, הרי שאנחנו בעצם לכל היותר מדחיקים את זה. והדחקה, כידוע, היא מסוכנת ועלולה לגרום למצב נפשי מעורער וקשה, כזה הוא המצב במדינה היום. זו מדינה שחיה בהדחקה וסובלת מבעיות נפשיות קשות. 

הפעם התזכורת היתה סרטון הווידיאו שנמצא כאן. הסרטון מציג את חיילי צה"ל הגיבורים מכניסים ילד שעוד לא מלאו לו שש לג'יפ צה"לי, משום שזרק אבן. הילד עושה מה שכל ילד היה עושה ובוכה. ברור שהוא סובל. ברור שהוא במצוקה. ברור שהוא סך הכל ילד שעשה מעשה טיפשי כמו שילדים עושים לפעמים. גם ילדים ישראלים. גם ילדים יהודים. גם הילד שלי עלול לזרוק אבן מדי פעם. אבל הילד שלי יזכה לנזיפה מאבא שלו, לא למעצר על ידי חיילים חמושים. הילד הפלסטיני הוא לא ילד בעיניי החיילים. אני לא מאשים את החיילים בכך שהוא אינו ילד בעינייהם, אלא את המצב הבלתי נסבל הזה, שבמשך שנים גרם לכך שחיילים (שהם ילדים בעצמם) לא יכולים לראות בפלסטיני אדם. למעשה גם מי שכבר אינם חיילים מתקשים לראות במי שהוגדר כ"אויב" כאנושי. הילד הפלסטיני הוא אויב כמו שאביו הוא אויב. הילד הפלסטיני הזה, כמו נבואת זעם שמגשימה עצמה וכמו הרבה ילדים פלסטינים לפניו, חווה טראומה יומיומית, כי חייו אינם חיים ומשום שחיילים מסתובבים סביבו ומגדירים אותו כאויב. הילד הפלסטיני הזה יהפוך בעל כורחו לאויב. והחיילים הבאים יעצרו את בנו בבוא העת, כשהוא בוכה ואומלל.

המצב הזה ימשיך ככה עד סוף הדורות, אלא אם יהיה שלום ומהר. שלום בכל מחיר טריטוריאלי, משום שהמחיר הנפשי ששני הצדדים משלמים הוא גבוה מדי. משום שהמחיר הנפשי של החיילים והוריהם והאחים והאחיות שלהם משלמים הוא גבוה מדי. כשילד פלסטיני הוא אינו אדם, קל מאוד להגיע למצב שבו גם האריתראי או הפיליפיני אינו אדם. קל מאוד להגיע למצב שבו האתיופי והרוסי והמזרחי והאשכנזי אינו אדם. גם העני אינו אדם והעשיר אינו אדם. למעשה, כל מי שאינו אני אינו אדם. ולא רק שקל להגיע למצב הזה, אלא כבר הגענו לשם. מהמיתוס של כל ישראל חברים הגענו למצב שבו כל ישראל אויבים, וכל היתר אויבים של ישראל. וזה מדכא מאוד. והנחמה היחידה היא נחמת טיפשים, היא הנחמה שביכולת להדחיק ולומר לעצמנו שאנחנו צודקים כל כך כל הזמן ולומר לעצמנו שהחיים כאן טובים ולהתכוון לכך שהחיים בסדר.