ובין המחשבות שנודדות מגיעה פתאום אחת על הטיסה הזו בסוף החודש. המטוס ממריא אל שמי תל-אביב (אפילו שבן-גוריון זה לא ממש תל-אביב, לא נדקדק בקטנות) ויוצא למסע בן עשר שעות בערך עד ניו-יורק. במהלך הנחיתה משהו משתבש וברור לכולם שזה הסוף. מה עובר לי בראש? הילד שלי ואמא שלו שישארו לבדם וזה עצוב לי מאוד. אבל זה מטוס והוא עומד להתרסק וזה הסוף הבלתי נמנע, זה ברור. כל שנשאר זה להשלים עם העובדה ולהיעלם מהעולם הזה לתמיד. זה מדכא, אבל אני שלם עם זה. אני הולך רגוע אל הסוף. אחריי יישארו תמונות שלי ומילים שכתבתי, והילד שלי המקסים ואחיו הקטן שלא זכיתי לראות. זה עצוב, אבל זה הקיום. אולי בין המילים כאן תמצא להם נחמה. אולי הם יזכו להכיר קצת יותר מאביהם, אפילו שזה לא ממש מבטא באופן מדויק את מי שאני, זה מספיק קרוב. ואם יש אחרי המוות משהו, אז ברור שאתגעגע נורא ואסבול כל יום שאני לא איתם. כלומר, אם יש איזשהו קיום אחרי המוות זה חייב להיות גיהנום, כי כל קיום בלי האנשים שאתה אוהב, שכולל את הידיעה שהם בלעדיך, הוא גיהנום.