"הזדמנות אחרונה - טיסה לפריז ומלון לארבעה לילות לשלושתנו בפחות מ-9,000 ש"ח. להזמין לנו?", כתבתי לה אתמול, שוב מתחנן שנעשה לנו חופשה משפחתית, אפילו קצרה, אפילו שזה יקר, אפילו שזה יהיה קשה, כי עדיין זו ההזדמנות האחרונה לטוס לחופשה רק שלושתנו, כי תוך כמה חודשים נהיה ארבעה וכל טיסה כזו תהיה יקרה יותר, קשה יותר וכנראה שלא תצא לפועל.

"לא רוצה לטוס", היתה התשובה שלה. תשובה צפויה יש לומר, אם כי היתה לי התקווה שאולי הפעם היא תגיד בסדר ונעשה את זה. כי אולי סוף סוף היא תבין שזה באמת חשוב לי ולא סתם גחמה. כי חשוב לי שנעשה משהו מיוחד כמשפחה, רק שלושתנו. כי חשוב לי לצבור חוויות ביחד מעבר לאלה השגרתיות של היום-יום. אז נכון, חופשה עם הילד זו לא ממש חופשה ויהיה קשה לפעמים ומעייף לרוב וכנראה שאחריה נצטרך שוב חופש, אבל אנחנו כל הזמן עושים דברים לא בגלל שהם קלים אלא בגלל שהם קשים. בכלל, כל העניין עם ילדים לא נעשה משום שזה קל ונחמד ונעים כל הזמן, אלא למרות שזה קשה ומתיש ומעייף ומתסכל, ובגלל שהאהבה הזו וכל חיוך שלהם כל כך מתגמל שלא משנה כל היתר. 

אז אנחנו לא נטוס לחופשה משפחתית בשנה-שנתיים הקרובות, זה כבר די וודאי. וכנראה שגם לא נעשה שום דבר מיוחד אחר בתקופה הקרובה. פשוט נחייה את חיינו מיום ליום. לא שהשגרה רעה לנו, היא טובה. אבל בכל זאת, יש בזה משהו קצת מתסכל. טוב, אולי מאוד מתסכל. אז נכון, אני אטוס לארה"ב (ואין קץ להערכתי ואהבתי אליה על שהיא תומכת בנסיעה הזו שלי), וזה כיף גדול , אבלה ואחווה ואראה את כל הדברים שתמיד רציתי לראות, אבל עדיין זה בלעדיה ובלעדיו, ולא הוגן שאת החוויות האלה לא אוכל לחוות גם איתם. זה לא הוגן שרק בגלל שזה לא נראה לה כיף כל כך, אנחנו כמשפחה לא נעשה את הדברים האלה. מצד שני, אני מבין שלא הוגן שרק בגלל שאני רוצה את הדברים האלה היא תצטרך לסבול אותם. אז החיים הם רצף של פשרות והנה הפשרה שלי, כנראה. לפחות עד שדברים ישתנו מתישהו ופתאום יתחשק לה לעשות את זה יחד. כי עדיין יש לי התקווה שמתישהו יתחשק לה.