בלילה של ה-11.9 המראתי מלאס וגאס לניו-יורק, לקראת השעות האחרונות של החופשה שלי בארה"ב. בשבע בבוקר נחת המטוס בג'יי.אף.קיי. הפקדתי את המזוודה והתיק ותפסתי רכבת למנהטן. הנסיעה התמשכה יותר מששערתי, ובכל מקרה לא היה לי שעון כדי לדעת כמה זמן בדיוק היא לוקחת לי מהשעות האחרונות עד הטיסה חזרה לארץ בשש וחצי בערב. לכן, למרות שתכננתי לרדת באפר-ווסט-סייד, ירדתי כשהרכבת עצרה בטיימס סקוור. עליתי לפני הקרקע וקניתי קפה. התיישבתי על אחד הכסאות האדומים שמונחים שם בלב השדרה, מוקף בהמוני אנשים ומסכי ענק מרצדים, הדלקתי סיגירה ולגמתי מהקפה באיטיות. הקפה בארה"ב הרבה יותר חם מזה המוגש בישראל. לא יודע מאיפה זה הגיע, אבל זה תקף אותי בפתאומיות וללא הכנה. משהו שהתחיל עמוק בלב או בבטן ולפת אותי חזק. בכי חסר מעצורים. בכי של ילד. בכי טוב כזה, שהרבה זמן לא היה לי. ככה מצאתי עצמי יושב במרכז העולם, דמעות נוטפות מעיני, נוזלות על לחיי, וסביבי ניו-יורקרים הולכים לעבודה, תיירים מצטלמים, המוני אנשים מתעוררים ליום חדש בלב העיר שאינה נרדמת. ככה הפכו הדקות האלה לדקות המיוחדות ביותר בטיול שלי, אלה שבשבילן היה הכל שווה, אלה שלא אשכח.