כבר כמה ימים שבראש מתנגן לי אותו השיר.

ביצוע של רוחמה רז לשיר של לאה גולברג "מסע ללא שם", עם לחן נפלא של יוני רכטר.

משהו באופן הביצוע הזה נוגע לי בלב כמו שירים מעטים בלבד.

משהו במילים המעטות האלה יוצר אצלי הזדהות מלאה, אפילו שאינני בטוח מה לאה רצתה לומר.

בשיר אני חוזר לניו-יורק, למנהטן, לרגע ההוא של לשבת באמצע טיימס סקוור ולבכות כמו ילד.

"היכן אני, איך להסביר היכן אני

עיניי אינן נשקפות משום חלון

פניי אינם משתקפים בשום ראי

כל החשמליות הרבות שבעיר נוסעות בלעדי

והגשם יורד ואיננו מרטיב את ידיי

ואני פה, כולי פה

בעיר נוכרייה, בלב מולדת גדולה של נכר."

וגם עכשיו, חודש אחרי שחזרתי, אני פה, כולי פה, והגשם יורד (שם) ואיננו מרטיב את ידיי, וכל החשמליות הרבות שבעיר (בניו-יורק) נוסעות בלעדי. עיניי אינן נשקפות משום חלון ופניי אינם משתקפים בשום ראי. היכן אני? איך להסביר היכן אני? כנראה המילים של לאה גולדברג מסבירות טוב יותר מכל מילה שאוכל לכתוב.