| 10/2013
הבוקר שלנו
כמו בכל בוקר שאני מתעורר לפניו, בדרך לשירותים הצצתי לחדר שלו והסתכלתי עליו ישן, מכוסה בשמיכת ספידי מקווין שלו, על גופו פיג'מת דאסטי מהסרט של המטוסים. את שני הפריטים קנתה לו אמא שלי, למרות התנגדותנו למותגים. אבל זה בסדר, אני אפילו שמח מאוד שיש מי שקונה לו את המרצ'נדייז של פיקסאר ודיסני שהוא כל כך אוהב. בעומק ליבי, בגלל שהוא כל כך אוהב אותם, גם אני מאוד אוהב את ספידי, מאטור ודאסטי. הבן שלי כבר בן ארבע וחודש אחד. אני יודע שלא סופרים חודשים בגיל כזה, אבל בכל זאת אני סופר, כי כשאתה אוהב כל כך, כל חודש חשוב. המיטה שלו כבר קטנה מדי בשביל ילד גדול כל כך, מתישהו בקרוב נהיה חייבים להחליף אותה, אני חושב כשאני רואה איך הוא ממלא כמעט את כל שטח המזרן. פניו שלוות כל כך. שפתיו אדומות כל כך. רגע לפני שיגיעו הדמעות של האושר המשכתי לכיוון השירותים עם החמימות הזו בלב ואחר כך למטבח כדי להרתיח מים לקפה. בזמן שהמים מתחממים הכנתי לו כריך עם נוטלה, בלי הקשה, פלחי תפוח ומלפפון טרי, בשביל ארוחת עשר בגן. סידרתי הכל יפה בקופסת האוכל שלו והכנסתי לתיק. לרוב הוא כבר מתעורר בזמן הזה. הצצתי שוב ועדיין הוא ישן. אז התיישבתי עם זוגתי בשולחן הקטן שבסלון. הוא כבר קטן מדי בשביל משפחה של שלושה, בקרוב ארבעה, ובכל זאת, עדיין לא החלפנו אותו. אני חושב שהוא אחד הרהיטים הראשונים שקנינו יחד אחרי שהצלחנו לגרום לשותף שלה לצאת מדירת שני החדרים שהם חלקו. הדירה שהוא היה בה קודם ואז היא הצטרפה ואז אני הצטרפתי אליה, עד שהוא כנראה פשוט התייאש. ואז קנינו את השולחן המרובע הקטן הזה שיש לכל כך הרבה אנשים, כי הוא מאיקאה, אבל כנראה שרק עבורנו הוא שולחן האוכל העיקרי. היא טובלת את הביסקוויט בקפה ואני לוגם משלי. ארוחת הבוקר הבלתי מזינה הקבועה שלנו בסלון הדירה השכורה והמתפוררת בצפון הישן של תל אביב. הילד כבר הודיע שבא לו שתהיה לנו דירה חדשה ויפה כמו שיש לאחרים. לא בא לי לאכזב אותו ואת עצמי, אז אני אומר לו שאנחנו מחפשים וכשנמצא נעבור, אבל זה יכול לקחת עוד זמן. חודשיים? הוא שואל. אולי יותר, אני עונה ויודע שהוא לא באמת יודע כמה זה חודשיים, ובשבילו בשבוע הבא זה כמו בשנה הבאה. אחרי כמה לגימות מהקפה נשמעים רחשים מכיוון חדר השינה שלו. שנינו מסתכלים לכיוון, אני ממקומי והיא מסתובבת קצת כי המקום שלה עם הגב לדלת הסלון. בדירות החדשות כבר לא עושים דלתות לסלון, ואני דווקא אוהב את העיצוב הזה עם דלת לסלון. זה כאילו גם החדר שהוא הכי ציבורי בבית הוא עדיין מאוד פרטי. אחרי כמה רגעים של התבוננות לכיוון המבואה של הדירה, שאל כל החדרים מגיעים ממנה, הוא יוצא מחדרו ונעמד מול הדלת של הסלון. שיערו פרוע מהשינה ונראה שהוא עדיין קצת בעולם החלומות, מבטו מזוגג. שנינו מחייכים אליו, אפילו שאני לא רואה את פניה אני יודע שהיא מחייכת אליו בדיוק כמוני. כי אי אפשר שלא לחייך כשרואים את הבן שלך מיד אחרי שהתעורר. כעבור כמה רגעים כאלה הוא מכריז שיש לו פיפי והולך לשירותים והחיוך שלי גדל, אפילו שלא חשבתי שהוא יכול לגדול עוד יותר. אחרי כן הוא הצטרף אלינו, יושב על הכיסא שלו וטובל ביסקוויטים בקפה, גם הוא אוהב את ארוחת הבוקר הכל כך לא בריאה הזו שלנו. אני מספר על החלום שלי והוא מספר ששכח את החלום שלו. אנחנו מתארגנים ויוצאים לגן ולעבודה. הגן הוא העבודה שלך, אני מסביר לו לפעמים, וצריך ללכת לגן כי כל אחד צריך לעשות את העבודה שלו. מחר יום שישי? הוא שואל. כבר בגיל הזה הוא יודע ששישי ושבת הם ימים משמחים. היום רביעי ומחר חמישי, אני אומר. ואחרי חמישי, שישי! הוא קורא בשמחה. ואחרי שישי? אני שואל. שבת! הוא עונה בהתלהבות. נכון, אני אומר לו, ושמח פעמיים על שבקרוב סוף שבוע. פעם אחת כי תמיד כיף שמגיע סוף שבוע, ופעם שניה כי זה משמח אותו. אין הרבה דברים שמשמחים אותך יותר מהדברים שמשמחים את הילד שלך. וזו, אני חושב, הסיבה האמיתית שאנשים כל כך רוצים ילדים. ההסבר הביולוגי מוצלח ככל שיהיה לא מספק את כל התשובות. ההסבר התועלתני שאני מספק לעצמי הוא טוב יותר. אנשים עושים ילדים כי הם רוצים להיות שמחים, שלא לומר, מאושרים. לשמח אדם בוגר, שלא לומר, לעשותו מאושר, זו משימה קשה מאוד. לשמח ילד ואפילו לעשותו מאושר, זו לרוב משימה פשוטה מאוד. ואם אדם בוגר נעשה שמח ומאושר כשהילד שלו שמח ומאושר, הרי שהוא יעשה ילדים ולו רק כדי ליהנות משמחתם ואושרם. אולי זו גם הסיבה שאחר כך, כשהילדים מתבגרים, וקשה לשמח אותם, רוצים ההורים עוד פעם ילד קטן כזה שאפשר לשמח בקלות ולשמוח יחד איתו מכל גשם שיורד, כל חתול שרץ אחרי השכנה שמאכילה חתולים, כל קרן שמש שנכנסת מבעד לתריסים הישנים בסלון וחושפת את הזהרורים באוויר. בגן אנחנו נפרדים כרגיל, חמישה קיפצוצים בארגז החול, חמישה קיפצוצים ביבשה, נשיקה על האף, הוא לי ואני לו, ואז הוא רץ פנימה לכיתה ואני יוצא מהמתחם של הגן לכיוון הרכב ולעבודה. בדרך, כל פעם מחדש, אני מריץ בראשי שוב את התמונה שלו מחייך אלי, מסתובב ורץ לכיתה, ומיד מתחיל להתגעגע והלב שלי נחמץ.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: