הבן שלי סיפר שהוא ויהונתן מצאו ציפור מתה בחצר של הגן. "אולי מטוס התנגש בה והיא נפלה לקרקע ומתה מיד", הוא הסביר. "קברנו אותה באדמה ליד הערוגה", הוא השיב בתשובה לשאלה מה עשו איתה. "זה יהיה עצוב אם כל הציפורים ימותו, כי אז האנשים יהיו לבד ברחוב", הוא אמר ואני מיהרתי להסכים.

כמה ימים אחר כך הראיתי לו תמונה של האבא של סבא שלי, שדודה שלי העלתה לפייסבוק. התמונה נסרקה מאיזה עיתון ישן והכיתוב שלה הוא "סייד בככר מגן דוד בתל אביב". אבא של סבא שלי נראה שם עומד בבגדי העבודה שלו, עם שתי הרגליים (שנכרתו שנים אחר כך בגלל סיבוכים של סוכרת), לידו האופניים שלו ועליהם סולם עץ ישן, שני דליי סיד ומברשת גדולה. סבא שלי סיפר שאבא שלו היה עומד שם כל יום, כמו הרבה בעלי מקצוע אחרים, וממתין שיגיעו לקוחות להזמין אותו לסייד את ביתם. "איפה הוא עכשיו?", שאל הילד. "הוא מת", עניתי. "אני רוצה לראות", הוא אמר וניסה לדפדף לתמונה הבא במכשיר הסלולרי שלי. "אין תמונה שלו מת", אמרתי, "לא מצלמים אנשים מתים". "למה?", הוא שאל. "כי את המתים קוברים באדמה, כמו את הציפור המתה שמצאתם בגן", עניתי ויותר הוא לא שאל.

הוא רק בן ארבע, אבל כבר הגיע הזמן לדבר על המוות. קודם כל עובדתית, מה המשמעות של זה. כי כבר הוא מנסה להבין איך אנשים מתים ומה קורה איתם אחרי שהם מתים. "כמו הג'וקים", אני הסברתי לו פעם, "שהם מתים אצלנו בבית ואחר כך לא זזים יותר ולא יכולים לעשות שום דבר, גם האנשים שהם מתים לא יכולים יותר לעשות כלום והם לא חיים יותר". "אנחנו עוד חיים", הוא אמר. "נכון", עניתי. 

מדי פעם הנושא הזה עולה ועוד יעלה, ואני מניח שהשאלות והתשובות יתפתחו לנושאים מתקדמים יותר. ואני יודע שבשלב מסוים התשובות שלי לא יהיו מספיקות. בשלב מסוים הוא יצטרך לחקור את הנושא בעצמו ולהתמודד עם התשובה שאתן לו ולפיה אנשים חיים כמה שנים ואז מתים וזהו, הם נעלמים ואין יותר כלום אחר כך. כן, גם אני, אצטרך לומר לו ולנסות לא לבכות, כמו שבכיתי יום אחד כששמעתי במקרה את השיר של שלמה ארצי "ארץ חדשה" והמילים "אביך הוא ימות גם יום אחד" גרמו לי להרגיש כמה נורא זה לומר כך לילד, וכמה נוראה ההרגשה שמתישהו אשאיר אותו לבד בעולם. רק מקווה שעד שזה יקרה אספיק לצייד אותו במספיק כלים כדי להתמודד עם העולם הזה בלעדי.