אחד הדברים שתמיד מטיחים בי זה המחסור בחניה בתל אביב. "איך אתה יכול לחיות ככה בלי חניה?" או "איך אתה מסתדר עם חניה?" או "בשביל מה אתה צריך את הכאב ראש הזה? רק בשביל להגיד שאתה גר בתל אביב?" ועוד כל מיני מהסגנון הזה. ואני, מה אכפת לי, אני רגיל כבר לטיעון הזה שקשה עם חניה בתל אביב, והטיעון גם נכון. הרבה יותר נוח וקל כשיש חניה פרטית מתחת לבית. ברור. אבל מי אמר שנוח וקל זה טוב? ומי אמר שהקושי (שהוא באמת לא כזה נורא, לפחות לא עבורי) במציאת חניה מהווה משקל כזה מכריע בנוגע לשאלה איפה תגור ואיפה תגדל את ילדיך? 

איך שלא יהיה, לא זו הנקודה. הנקודה היא שבתור מי שבחר לגור בעיר גם החלטתי שאני לא מתייחס לנושא החניה. לא מתעסק בו, לא מתעצבן בגללו ולא נותן לו להשפיע על האופן בו אני מנהל את חיי. כל זה בשביל לא להפוך לאחד מאותם אנשים שנראה כי כל חייהם הינו עיסוק מתמשך בענייני חניה, כאשר יתר פעילויות חייהם הן רק תפאורה לעיסוק המרכזי במקום החניה שלהם. אגב, גם כשגרתי ברמת-גן (ימח שמה וזכרה של העיר הכעורה הזו) נתקלתי לא מעט באנשים מהסוג ההוא, רק שברמת גן, בדרך כלל הם גם עסוקים מאוד בניקיון הרכב שלהם - שוטפים, מנגבים, מכסים בכיסוי מיוחד לרכב, ולא משנה אם זה רכב יוקרה או סובארו שנת 94, הם משקיעים את חייהם בשמירה קנאית על הרכב שלהם ועל החניה שלהם. מטרה ראויה, אין ספק.

אגב, שמתי לב לכך שעיקר העוסקים בענייני חניה הם דווקא בעלי חניה פרטית שעסוקים יומם וליל בשמירה על פרטיות חנייתם, במניעת הפרעה לחניה שלהם (גם במחיר של להיראות מטורף ולצרוח כמו משוגע ברחוב על כל אחד שמעיז איכשהו להפריע קצת למנוחת מקום החניה שלהם) ובקומבינות החניה. קומבינות החניה זו תופעה מרתקת. בעלי חניה פרטית שדואגים להוציא את הרכב בבוקר מהחניה רק כדי לחנות בכחול לבן ולתפוס חניה "ציבורית" עד לשעות הערב, שאז חוזר הרכב השני של המשפחה. לא פעם אני חושב שזה אפילו לא הרכב השני של המשפחה, אלא רכב שהם משכירים לו את החניה לשעות מסוימות או שהם מבטיחים לשמור לו חניה עד שהוא חוזר. בכל מקרה, האנשים האלה מבלים את רוב זמנם ברחוב, בודקים היכן מתפנה חניה, מוציאים רכב מהחניה הפרטית ומחנים בחניה הציבורית או חונים בחניות כפולות ומכופלות בחניה הפרטית שלהם ודואגים כל הזמן להוציא רכבים ולהכניס רכבים, ועושים כל מיני דברים שבכלל לא ברורים לי. מה שברור לי זה שבכל שעה בערך אני עשוי למצוא אותם ברחוב, דואגים לענייני חניה.

ברחוב שלנו יש גם חניון ציבורי קטן ובלתי מוסדר. מהסוג שרק הדיירים של הרחוב מכירים. אפשר לחנות בו כעשרה רכבים בלי שום בעיה או כחמישה עשר רכבים, כשחמישה רכבים חוסמים את האחרים ומשאירים פתק עם טלפון למקרה שמישהו מהחסומים צריך לצאת. הכל מתנהל באופן חברי מאוד ומעולם לא נתקלתי בבעיה כלשהי עם לחסום מישהו או להחסם על ידי מישהו. תמיד מגיעים תוך דקה להזיז את הרכב והכל בסדר. כולם מרוויחים מהסידור הזה. אבל, לאחרונה, נדמה לי שעסקני החנייה השכונתיים מתעסקים בחניון הקטן. אני רואה אותם שם מסתובבים, מזיזים רכבים, נכנסים לחניון, יוצאים ממני, ומארגנים כל מיני עניינים. לא יודע מה בדיוק הולך, אבל אני חושד שהם מספסרים בחניון הקטן ומשכירים שם חניות או שאולי זה משהו מטורף יותר מזה. באמת שאין לי מושג. הנקודה היא שהאנשים האלה בוחרים להקדיש את חייהם לעיסוק בלתי פוסק בעניין שולי כמו חניה ורכבים.

לא יודע למה אני כותב על כל זה. זה לא באמת חשוב מספיק. אבל מצד שני, הבטחתי לעצמי לכתוב משהו כל יום ואני לא עומד בזה גם ככה. אז לפחות היום כתבתי.