באחת בלילה עוד התהפכתי מצד לצד ולבסוף החלטתי לקום מהמיטה ולחפש עם פנס מאיפה מגיע התקתוק המוזר שהטריד את מנוחתי, אך ללא הצלחה. סגרתי את החלון שבין חדר השינה לסלון וזה עזר במשהו. פחד אמיתי אחז בין באותם רגעים שחיפשתי את התקתוק הטורדני. הלכתי לחדר של הילד ונישקתי אותו על הלחי, כדי להרגע, וחזרתי למיטה רק כדי להתהפך עוד ועוד עד שלבסוף נרדמתי, לא יודע באיזו שעה.

בעשרה לשבע הוא הזדחל למיטה שלנו ונשכב בינינו, מחבק את צווארי ואני מחבק אותו. ככה עד שבע, במשך עשר דקות שהרגישו כמו יותר. אחר כך פקחנו עיניים והסתכלנו אחד על השני, צמודים. "עוד מעט יפתחו כבר את הגן", הוא אמר, אז התעוררנו והתחיל היום. הכנתי נס בלי חלב, כי לא היה, אחד לי ואחד לה. היא לא התעוררה, אז רק אני שתיתי, בזמן שהוא השתעשע עם ברגים שמצא על הספה בסלון. אחר כך הכנתי לו אוכל לגן, צחצחנו שיניים והתלבשנו לקראת הגן. כשכבר היינו ממש בדלת היא התעוררה, אבל כבר הייתי עצבני, אז די התעלמתי, כי כבר די נמאס שאני נאלץ לעשות את כל הבקרים האלה לבד. הריון הוא סיבה טובה לא לעשות דברים, אבל מצד שני, יש מספיק הריוניות שעושות. שלי לא. גם מעצבן אותי שכבר התרגלתי לזה שאת רוב הדברים אני עושה לבד. כמו שאת חידוש וריענון הדירה אאלץ לעשות לבד, כי לא חושבת שבאמת צריך עכשיו לקנות רהיטים ולסדר מחדש הכל. יופי באמת.

אחרי שנפרדנו בגן הלכתי לרכב והייתי עצבני. נסעתי לעבודה והמשכתי להיות עצבני. גם בעבודה אני מרגיש עצבני. אני לא יודע כבר בדיוק למה. ברור שלעובדה שאני מרגיש די לבד בהרבה דברים יש השפעה על כך, אבל מילא. כי כשאוהבים אפשר לקבל, ואני אוהב ומקבל. 

אולי להודעה של אבא שלי על כך שזוגתו הצעירה בהריון יש השפעה על כך גם. אולי אני לא מקבל את זה באדישות כמו שחשבתי, אבל אני באמת לא חושב ככה. אני באמת מאמין שאני אדיש לזה לגמרי, כי מה זה כבר משנה לי אם יוולדו לו בן או בת חדשים בעוד כמה חודשים. במה זה ישפיע על חיי. מניח שבכלום.

אז האפשרות האחרונה היא שאני עצבני כי אני פשוט עצבני וזהו, ומתישהו זה יעבור. רק שיעבור כבר.