שבעים ושש נקוד שבע. אם נעגל זה אומר שאני שוקל שבעים ושבעה קילו. לעזאזל איך עליתי כל כך הרבה. הנסיעה הזו לארה"ב בוודאי לא הועילה, אבל זה החל עוד לפני כן. עכשיו לך תוריד איזה חמישה-שישה קילוגרמים. לא שאני שמן, אבל בהחלט כבר רך בפינות והכרס הזו שמפארת אנשים בני גילי ויותר כבר התחילה לבצבץ. הגיע הזמן לתפוס את עצמי בידיים, אמרתי לעצמי ותפסתי את עצמי בידיים. יש איזו החלטה כזו שנראה אם אעמוד בה, לאכול פחות זבל. בינתיים אתמול אכלתי זבל, אבל פחות. היום אכלתי, אבל לא זבל. ויש החלטה נוספת, להתחיל לצעוד בערב. אתחיל עם זה הערב, כי בימי ראשון אי אפשר, יש מפגש חברים (hence הזבל שאכלתי אתמול). הערב, אחרי שהילד ילך לישון, אני אלך לסיבוב המוכר לי כבר, שהנהגתי בתקופת האבטלה שלי. הליכה זריזה לגן העצמאות, שם אתעמל קצת עם המכשירים האלה הציבוריים, ואז אמשיך בהליכה מהירה עד בננה ביץ' וחזרה לעוד סט על המכשירים וחזרה הביתה. זה לא הרבה. זה לא ריצה. אבל זה יותר מהאפס פעילות גופנית שהנהגתי בשנתיים האחרונות.

לא, זה לא יהפוך לבלוג דיאטה! לא אסכים. אבל פעם קראתי איפשהו, שאם כותבים על החלטה שרוצים לקבל או מגלים את ההחלטה לעוד אנשים, מופעל עליך לחץ לא ברור לעמוד בהחלטה הזו. אז אולי באמת זה יעזור לי לעמוד בהחלטה, למרות שאני ידוע כאחד שלא עומד בהחלטות מהסוג הזה ונוטה להתמכרויות קלות. הדברים שאני אוהב, אני לא יכול לסרב להם. זה כולל אוכל, סמים וסקס. אבל אולי הפעם, בגלל שזה לא אומר לסרב לדברים שאני אוהב, אלא רק לאכול פחות מהם, ורק להוסיף ליום יום שלי פעילות גופנית מתונה (אפסית כמעט), אולי זה יעבוד. מה גם שיש תגמול  - אוכל ללבוש שוב את הבגדים שהפכו פתאום צמודים עלי ואראה הרבה יותר טוב (עד כמה שזה שווה כשאתה לא מחפש זיונים). 

אז זה לא יהיה בלוג דיאטה! לא! אבל אולי אדווח בעוד כמה זמן שאני עומד בהתחייבויותיי או שכשלתי בעמידה בהתחייבויותיי, אז אל תשפטו אותי על כך. 

ועד אז, אצא הביתה מוקדם כי אין כאן אף אחד היום... ומחר נסיעה לירושלים, איזה דיכאון, אבל על כך בפעם אחרת.