הזמן,  לעזאזל הזמן! איך שהוא עובר תמיד באותו הקצב, מתעלם לחלוטין מכל השאר. לעזאזל הזמן! איך שהוא בעצם הכל ולא כלום, הוא העבר והעתיד, אבל בסופו של דבר יש רק את העכשיו ומלבדו לא כלום. לעזאזל! הזמן!

וכאילו יש לכך משמעות כלשהי, הנה חלפה לה עוד שנה וכבר התחילה שנה חדשה. בלי רגע אחד לעצור ולנוח, הזמן ממשיך מהעכשיו הקודם לעכשיו שאחריו. 

זה כאילו רק אתמול נולד בני השני. אבל זה לא היה אתמול, זה היה ב-11.12.13, בשעה עשר בלילה. למעשה בשעה 21:47, אבל נעגל לשם היופי שבמספרים שאנחנו נותנים לזמן שלנו, מתוך מחשבה שזה נותן לנו איזושהי שליטה על הזמן. והרי בפועל, זה רק מגביר את השליטה של הזמן בנו. והנה אנחנו כבר הורים לשניים די הרבה זמן. או למעשה, כל הזמן, כי הזמן הוא מה שעכשיו ועכשיו ועכשיו, ואנחנו הורים לשניים, עכשיו ועכשיו ועכשיו...

וחשבתי שאכתוב יותר בשנה שחלפה, אבל כתבתי פחות. וחשבתי שאקרא יותר, אבל קראתי פחות. וחשבתי שאעבוד פחות, אבל עבדתי יותר. וחשבתי שאהנה יותר, אבל אני סבלתי לא מעט. וקיוויתי שיקרו דברים, אבל הם לא קרו. וחשבתי שאהיה מאושר פחות, אבל אני מאושר יותר, אם בכלל אפשר למדוד אושר ביותר או פחות.

אז הסתיימה שנה והתחילה חדשה, וכאילו שיש לזה איזו משמעות, אני טורח להתייחס לזה באיזשהו אופן, כי אחרי הכל גם אני בנאדם שחושב שיש לו משהו מעניין להגיד או לכתוב, כשלמעשה הכל כבר נאמר ונכתב, עכשיו ועכשיו ועכשיו.

ובמקום להביע תקוות וציפיות ותכנונים לשנה שהתחילה, אני רק אכתוב שאשתדל להעריך את הזמן, את העכשיו, ולעשות יותר עכשיו מאשר לחכות לאחר כך ולחשוב פחות על מה שהיה או על מה שיהיה ויותר על מה שהווה.