ההשקעה השתלמה. שנים של כתיבה לא מאומצת ובלתי מתאמצת הביאה לי את המועמדות הנכספת והרי להיות מועמד זה כבר סוג של זכייה. 

והאמת היא שהופתעתי. סך הכל הבלוג הזה וכתביתו מלווים את חיי תקופה ארוכה, וכבר כמעט שאינני מקדיש לכך תשומת לב רבה, ובוודאי שלא הבחנתי שרבים מלבדי סבורים שיש בבלוג הזה מן החומר שמזכה אותו במועמדות לפרס הבלוג המשולב הטוב ביותר (מתישהו אצטרך הסבר מה הכוונה "בלוג משולב", אבל זה באמת לא משנה עכשיו כשהמועמדות כבר עובדה קיימת).

וזה גורם לי לחשוב, מעבר לתרומה שלי לבלוג, מה הבלוג תרם לי? והמסקנה היא שצריך לתת לו את הקרדיט המגיע עבור מי שאני ומה שיש לי בעולם הזה. כי הבלוג הזה, בזכותו, הכרתי את זוגתי, אם ילדי. כך שלמעשה, בלעדיו, אין לדעת איך היו נראים חיי. בוודאי לא כפי שהם היום. אולי לא הייתי נפרד מהחברה הראשונה ההיא. אולי לא הייתי עוזב את העבודות הקודמות. אולי לא הייתי מגיע למשרה הנוכחית שהיא כל כך טובה לי. אולי לא הייתי מגיע למשפחה כמו זו שהקמתי, שהיא מקור האושר שלי. 

אני יכול לתאר את זה, למרות התחושות הרעות שעוברות בגופי כשאני חושב על כך.... מתישהו ב-2007 בטח היתה רוצה כבר שנתחתן. בטח הייתי מתחתן איתה, פשוט כך, בלי לחשוב על זה יותר מדי, רק להתייסר מההחלטה. הייתי נשאר לעבוד במשרד שעבדתי בו מיד לאחר ההתמחות. הייתי מרוויח יותר כסף אבל אומלל מהעבודה הקשה, המשעממת, המתישה. הייתי נאלץ לטוס לחו"ל מדי פעם לפגישות עבודה, אבל לא היה אכפת לי, כי זה טוב קצת חופש מהאישה (אולי כבר היה אז ילד או שניים? ילדים שאין לי איך לדעת מי הם היו, אבל בוודאי לא היו מוצלחים כמו אלה שיש לי עכשיו). הייתי ממשיך לבגוד בה מדי פעם. זיון פה וזיון שם. אולי רומנים קצרים אפילו. מתישהו הייתי נשבר. בטח ב-2011 כבר היינו מתגרשים. הייתי עובר לגור בדירה עלובה בתל אביב ומשלם מזונות גבוהים, כי כזה אני. הייתי מוותר על הילדים, כי אני לא מהסוג שנלחם. היינו מתראים אחת לכמה זמן וזה היה עצוב נורא. הייתי רואה איך לאט לאט אני הופך לאבא שלי. ממשיך להתמכר לעבודה ונהנה מהעובדה שלפחות אני מרוויח הרבה כסף. הייתי מתנחם בג'וינטים בשעות הערב, ובחורות מזדמנות בשעות הלילה. אולי הייתי מכיר מישהי לסיבוב שני, אבל זה חסר סיכויי הצלחה כאשר עובדים כל כך הרבה. מתישהו הייתי חוטף את התקף הלב הראשון. מתישהו הייתי מתפגר באמצע הלילה, בודד ועצוב.

מזל על הבלוג הזה. מזל גדול שהחלטתי מתישהו לפתוח אותו. אני כבר לא זוכר למה, אבל כנראה בגלל שהיה אפשר. כי אני אחד כזה שמנסה כל דבר שאפשר לנסות, מיד כשאפשר לנסות אותו. אז פתחתי את הבלוג, וכמו ניסיונות מוצלחים אחרים, גם זה הפך להרגל. הפך להרגל והצליח את חיי, כך מסתבר. 

אז בין אם אזכה בפרס, ובין אם לא, אני כבר זכיתי.