איכשהו, במזל, קלטתי אתמול בצאתי מהגן שצריך להביא דגם של הבית שבו אנו גרים. צריך לעשות את זה מקופסת נעליים כמובן. תמיד זו קופסת נעליים, כאילו לאנשים תמיד יש בבית קופסת נעליים. "אגיע הביתה ונאלתר משהו", כתבתי לזוגתי ובוואטסאפ, וכל היום הייתי טרוד איך לעזאזל מכינים דגם של הבית. לשמחתי, הבניין די פשוט - שלוש קומות מתפוררות בבניין סטנדרטי בתל אביב. לא באוהאוס ולא בטיח. חשבתי לחפף את זה איכשהו, אבל מצד שני לא רציתי יותר מדי לחפף, כי בכל זאת, צריך ללמד את הילד להשקיע בשיעורי הבית ויצירה ובכלל. ילד צריך לדעת שצריך להתאמץ בחיים.
אז נסעתי הביתה טרוד. יום העבודה היה מעייף וגדוש במחשבות, אף אחת מהן לא מחשבה פרקטית על איך אפשר לבנות דגם של בניין. כשאתה טרוד בעניין אחד גם דברים אחרים מתחילים להפריע לך יותר. הפריע לי קצת שאני עובד קשה מדי. הפריע לי שהאוטו מטונף והחלטתי שאאסוף את הלכלוך ואזרוק לפח כשאגיע הביתה. הפריע לי ההיעלמות המוחלטת של חיי המין ותהיתי מתי זה יחזור, אם בכלל. הפריע לי המדינה הזאת שהופכת פשיסטית מיום ליום ומורים לא יכולים להביע את דעותיהם בשיעור. הפריע לי שבהרבה מובנים אנחנו לא מאוד שונים מהאיראנים שאנחנו נוטים כל כך הרבה להשמיץ. הפריע לי שאני חושב על זה כ"אנחנו" בעוד ה"אנחנו" הזה לא ממש מייצג אותי. הפריעה לי התנועה, אפילו שזרמה די מהר, והגעתי הביתה תוך רבע שעה ואפילו מצאתי חניה קרובה.
אספתי את הלכלוך מהרצפה של הרכב לתוך שקית שהיתה זרוקה לי מתחת למושב והיתה בעצמה לכלוך. אני חייב ללמוד לשמור על הניקיון ברכב, זה לא צחוק, אני כבר אדם רציני עם שני ילדים, צריך קצת היגיינה. השקית התמלאה, וכשהגעתי לנקות מתחת למושב שליד המושב הימני מצאתי קופסת נעליים שנזרקה שם לפני כמה חודשים כשקנינו לילד נעליים חדשות, לאחר שהישנות נקרעו (הוא עדיין הולך עם הקרועות מדי פעם, אבל זה עניין אחר). סימן טוב, סימנתי לעצמי. אולי אני צריך להמשיך בדרכי המלוכלכת ולהיות פחות מוטרד מעניינים של מבוגרים כמו סדר וניקיון.
עבדנו על זה בערך שעתיים. עם סכין יפנית וסלוטייפ ונייר לבן. הילד בעיקר התעניין בלחתוך עם הסכין היפני, ואני אפשרתי לו ללמוד איך עושים את זה כל עוד אני מחזיק את היד שלו, לפחות עד שיגדל ויוכל לעשות את זה לבד. אחרי עשר דקות הוא כבר המשיך למשחקים ולדמיון שלו, ולקריעה, גזירה וציור חופשיים של קרטונים וניירות. אני המשכתי לבד עם הדגם - שלוש קומות בתוך הקופסה נוצרו מרצועות קרטון של קורנפלקס. קומת הקרקע והקומה השניה היו נטולות ריהוט או דקורציה. בקומה הראשונה עיצבתי שולחן, שני כסאות וספה בצורת ריש, כמו אלה שיש לנו בסלון, והדבקתי אותם עם הרבה סלוטייפ. על הקיר ציירתי את הטלוויזיה ואת החלון הקטן. בצד חתכתי את החלון הגדול. על חזית הקופסה צייירתי בטוש שחור את החלונות ודלת הכניסה וכתבתי בכתב לא מאוד מסודר, אבל הכי מוצלח שיכולתי, את הכתובת שלנו ואת הכיתוב שביקשו "הבית של משפחת....". כשסיימתי הייתי מאוד מרוצה מעצמי, אפילו שידעתי שזה דגם לא ממש מוצלח ובטח ההורים האחרים יצליחו לייצר דגמים מאוד מרשימים של הבתים שלהם. לשמחתי, הילד שלי, כמוני, היה מאוד מרוצה מכל העניין ואמר שזה יפה מאוד.
המשימה הושלמה בהצלחה. הדגם הגיע הבוקר לגן ויוצג שם יחד עם יתר הדגמים, באופן שייצור את השכונה שלנו - זו, כך הבנתי, מטרת התרגיל. נסעתי לעבודה לא טרוד בכלל. לא הפריע לי האוטו המלוכלך. לא הפריעה לי התנועה בכביש. לא הפריע לי שאני עובד קשה מדי (זה בכלל נכון?). והחלטתי להניח לחיי המין ולהמשיך לאונן בשקט כמו בנאדם בוגר ורציני.