זה כבר יום שני וזה כבר היום השני שאני נמנע מעבודה. פשוט אין לי כוח לזה. מעדיף להתבטל ככל האפשר, ולשמחתי אפשר. 

אפשר לשבת מול המחשב, לשמוע מוסיקה, ולעבור בחוסר עניין מאתר לאתר. לבדוק שוב אם יש איזושהי תגובה לסיפור שהעליתי ולתהות האם הוא כזה גרוע או שפשוט הוא ארוך מכדי לקרוא ולהגיב עליו. לתהות אם אני כותב כדי שיגיבו, או שאני כותב כדי לכתוב וזין אם יגיבו או לא. להגיע למסקנה שזה שילוב של השניים. לתהות אם להעלות קישור לסיפור הזה גם בפייסבוק. כבר די הרבה זמן שלא עשיתי כזה דבר. זה כבר ממש לדרוש תשומת לב בכוח. אבל כנראה שחסרה לי קצת תשומת לב. 

לתהות למה חסרה לי תשומת לב. להבין למה ולדעת שאין הרבה מה לעשות בעניין זה מלבד לקוות לטוב ולנסות לדרוש יותר תשומת לב. 

לפחות בעבודה אין יותר מדי דורשים לשירותיי, ואלה שדורשים לא דחוף להם ואני יכול לדחות עוד קצת. לשמוע עוד קצת מוסיקה, לגלוש בחוסר עניין באינטרנט, לבדוק אם מישהו הגיב לסיפור ההוא או לכל סיפור אחר בכלל, להתבאס שלא, לשמוח שכתבתי אותם בכל זאת, אפילו שאין תגובות. לחשוב מה יחשבו הילדים שלי כשיקראו את כל הדברים שכתבתי כאן. לתהות אם יקראו את זה לפני או אחרי שאמות. לחשוב שלפחות יהיה להם משהו מאבא שלהם אחרי שאמות. לא משהו משמעותי, לא יצירות מופת, אבל עדיין משהו שאבא שלהם כתב. כמה מהדעות והמחשבות שלו. כמה סיפורים בינוניים. כמה שירים. קצת על קורותיו. הם יבינו שהייתי קצת אידיוט וקצת חכם, וקצת מוכשר וקצת חסר יכולות או אמביציה. הם יבינו שאהבתי אותם מאוד. הם ידעו שהייתי. 

להבין שבטח לא יהיה להם כוח לקרוא הכל. בטח יקראו פוסט פה, פוסט שם. אם בכלל. אבל לא נורא, גם אני לא הייתי קורא כל מה שאבי כתב, אם כתב. בטח לא כתב. להזכר שוב בשורה ההיא מהשיר של שלמה ארצי שגרמה לי לבכות כששמעתי אותו עם הבן שלי - "אביך גם הוא ימות יום אחד". להדחיק. להתקדם הלאה. לחשוב על הסיפור הבא.

עריכה 16:52:

כמובן שמרגע שכתבתי שאני מתבטל ולא דורשים יותר מדי את עבודתי, יש לי מלא עבודה... טוב נו, עוד עשר דקות ואלך הביתה ודי.