אז לא זכיתי בתואר בלוג הזהב. לא במקום הראשון ולא השני. טוב, זה לא מאוד מפתיע, וגם אני יכול לומר לעצמי שהסיבה היא שלא ממש מכירים את הבלוג הזה. זה מהבלוגים האלה שמוכרים לקומץ אוהדים מצומצם במיוחד. משהו שניתן היה לכנותו "יודעי חן" או "מועדון אקסלוסיבי" או משהו כזה. אני יכול אפילו לשכנע את עצמי בכך (יש לי כושר שכנוע, בעיקר עצמי, מאוד טוב). ועם זאת, אני יכול לומר לעצמי במידה רבה של אמת, שהבלוג הזה פשוט פחות טוב מהאחרים. כנראה שזה המצב. וכשזה המצב, הרי שזה כבוד להפסיד לטובים ממך.

איך שלא יהיה, המשכתי הלאה בחיי, החלטתי להמשיך בעבודה הרגילה שלי ולא לנטוש אותה לטובת כתיבת הבלוג. החלטתי להמשיך בגידול הילדים ולהמשיך בזוגיות עם אמם, ולא לנטוש את משפחתי הקטנה לטובת התהילה השמורה לבלוגרים משגשגים. החלטתי לחזור להתעמל, אפילו אם רק פעמיים בשבוע למשך חצי שעה כל פעם, זה יהיה יותר טוב מהכלום שחזרתי אליו מיד עם לידתו של בני השני לפני כחודשיים. החלטתי שסשן ההתעמלות הראשון יהיה הערב (סשן התעמלות נשמע הרבה יותר ממה שזה הולך להיות באמת - ריצה קלה מעורבת בהליכה עד לגן העצמאות, התעמלות על המכשירים של הזקנים וריצה קלה מעורבת בהליכה חזרה. סך הכל כעשרים דקות אולי חצי שעה. אולי אצליח עם הזמן לרוץ קצת יותר, נניח גם סביב גן העצמאות סיבוב או שניים. אולי מתישהו אמשיך לכיוון הטיילת. אולי. העיקר שאתחיל, הערב, בתקווה). 

אה, ובעוד אני מקבל החלטות כאלה, אני מוצא את עצמי מפורסם בעמוד הראשי של ישראבלוג, תחת בלוגים ממומנים. תהיתי מי מממן אותי ואיפה הכסף, אבל עזבתי את מחשבות הכזב האלה מהר מאוד ופשוט שמחתי בחלקי (יש לי כושר שכנוע עצמי מאוד טוב). אגב, למקרה שתהיתם, ההבדל בכניסות לבלוג שמקודם תחת בלוגים ממומנים לעומת בלוג המקודם תחת המלצת העורכים למעלה, הוא משמעותי מאוד, פי חמישה או שבעה. אבל מי סופר.

עריכה 21:21 - לא רץ הערב. אישה חולה, גבר נשאר בבית לטפל בתינוק ובאישה (גם כן גבר...)