חודשיים עברו מאז שכתבתי כאן לאחרונה.

חודשיים ואני עדיין קורא את "אובלמוב" (עוד מאה עמודים ודי), והוא עדיין ספר מאוד טוב, פשוט הזמן הפנוי שלי הולך ומתמעט.

אם זה לא היה כל כך מתוקשר (ולכן מסוכן לחשיפה), הייתי כותב על כל העניינים מהעבודה שמעסיקים אותי ללא הרף. אבל זה מתוקשר ומוכר מדי, וכל פרט שאכתוב יחשוף יותר מדי על מה שאני עושה ועל דברים שאני לא אמור לכתוב עליהם, ולכן אמשיך לשתוק בעניין זה. אסתפק בידיעה (הדי נעימה, אני מודה), שרוב קוראי הבלוג, אם לא כולם בעצם, מושפעים או לפחות מכירים את מקום העבודה שלי והתוצרים של העבודה הזו שעושים כאן.

אז נשאר לכתוב על התחום האישי. על הילדים והאישה. על הייאוש והתסכול שנובעים מכך שממילא לא פשוט עם שני ילדים, כך שממש ממש לא פשוט (ואפילו קשה כל כך), כשבנוסף לשני ילדים יש גם בת זוג שסובלת מדיכאון. ואני יודע, היא סובלת הרבה יותר ממני. לי זה לא קל, ומעייף, ומתסכל, ומתיש, ולא רואים את האור ואיך אפשר לנצח את המחלה הזו ולחיות טוב, אבל היא זו שסובלת באמת. כל רגע כמעט. וגם צריכה להיות עם התינוק כל היום ועם הילד אחר הצהריים, עד שאני חוזר.

והילדים מקסימים וחמודים ונהדרים. באמת. הם ממלאים לי את הלב ואין עוד מקום למשהו מלבדם. אולי זה עוד משהו שמקשה כל כך להמשיך ולהכיל את המחלה.

אבל אני בנאדם אופטימי מטבעי. ואני מאמין שיהיה טוב יותר ונתגבר והכל יסתדר, איכשהו, כי הדברים, יש להם נטייה להסתדר. גם אם זה לא נראה ככה בהתחלה, בסוף יוצאים מרוצים (ואולי זה העניין הזה של האופטימיות שגורם לי לצאת מרוצה בסוף... כי אחרים מאוד לא מרוצים משום מה).

ואני חייב חופשה. ארוכה. מאוד. ואני יודע שבינתיים זה פשוט לא יקרה. אז בינתיים חופשות קצרות, של כמה שעות, מדי פעם, לעשן משהו טוב ולצאת לחופשה בתוכי.

עוד יומיים יום הולדת 34. ו-34 בגימטריה זה דג, לא? וזה בטח אומר משהו או שום דבר בכלל.