אנשים מבוגרים לא בוכים באופן תדיר. לא, אולי זה מכליל מדי לומר. אני לא בוכה באופן תדיר. הבכי, על כל הטוב והשחרור והפורקן שבו, מגיע אצלי רק לעתים נדירות. הבכי המשמעותי האחרון שלי היה לפני כמעט שנה. ב-12 לספטמבר 2013. אז עליתי אל פני הקרקע מהרכבת התחתית בניו-יורק, לא רחוק מטיימס סקוור, קניתי לי קפה והלכתי לכיוון לב הככר הזו. שעת בוקר, עדיין לא עמוס מאוד, אבל עמוס, ואני מרגיש את המחנק הזה בגרון ואת הדמעות משתלטות עלי. התיישבתי על אחד הכסאות האלה הכסופים, בוכה בכי טוב, עם געיות ונזלת והכל, בכי בלתי נשלט, מתפרץ. כמה דקות אחר כך זה נרגע, אבל זה היה בכי מצוין, משחרר, אולטימטיבי. 

מאז לא בכיתי, אבל הדמעות מגיעות לעיניים והמחנק לגרון, ותמיד באותה סיטואציה - כשאני שר ומסביר לילד שלי שירים.

לפני חודשיים בערך, עת התחילה המלחמה שהסתיימה לבינתיים, בבוקר שאחרי כמה אזעקות בתל אביב, נסענו ברכב לגן (זה קורה לעתים שנוסעים במקום ללכת, אפילו שהחניה שמוצאים לפעמים רחוקה כמו ללכת מהבית לגן ברגל, כך היה באותו בוקר). ב-88 השמיעו את imagine, אז שרתי תרגום חופשי סימולטני - "...דמיינו שאין גן עדן, זה קל אם תנסו, אין גיהנום תחתינו, מעלינו יש רק שמים, דמיינו את כל האנשים חיים בשביל היום... אולי תגידו שאני חולמני. אבל אני לא היחיד. יום אחד תצרפו אלינו והעולם יחיה כאחד". ולשיר את התרגום הזה שהמצאתי ברכב עבור בני, עוד לא בן חמש, שכבר מבין שיש איזו מלחמה ויורים עלינו טילים הביא את הדמעות האלה שוב.

והנה הבוקר, ב-88 משמיעים את touch me של הdoors. ואני שוב שר לו את התרגום הסימולטני החופשי הזה תוך כדי השיר ברדיו "... אני אוהב אותך עד שהשמים יעצרו ת'גשם. אני אוהב אותך עד שהכוכבים יפלו מהשמיים, בשבילינו". ושוב הדמעות לופתות את הגרון.

והנה עכשיו, אני יושב בקצה המיטה שלו, מתחיל עם "אוהב להיות בבית" שעובר חלק, ממשיך אל "אגדת דשא", וב"להפתעתי אני רואה ש - אותו צרור תלתלים עלי מוטל." משהו מתחיל להעיר בי את אותם איזורים ספוגי דמעות כנראה. וב"זרעי קיץ" הדמעות כבר זלגו מעצמן. הערגונות, הזכרונות, גל אהבה שנוסע אלינו, נשבר על כמיהה למרחק. לאי אן? לטיימס סקוור, לבנגקוק, לגואה, למלבורן, לאותם מקומות בהם היה קיץ חזק.