הילד הניח ראשו על הכר בתנועה עדינה ורכה שרק ילדים מסוגלים לה, כאילו ריחף כמה מילימטרים מעל הכרית המצוירת. הוא היה עייף מאוד ובכל זאת חיוך התפרש על פניו. חיוך ענוג כמו שרק ילדים מסוגלים לו. הוא היה בן חמש ויום ההולדת שלו בדיוק הגיע לסיומו. רגע לפני שנרדם חלפו בראשו מחשבות על העוגה הנהדרת שהביא לגן, העוגה בציפוי תמונה אכילה של מכונית מרוץ שבחר מבין מאות התמונות שאפשר למצוא בגוגל. השאריות נותרו בגן, והוא רצה מאוד לזכור לקחת את מה שנשאר הביתה. חלפה בו מחשבה נוספת על המתנה הגדולה שקיבל מסבתא והדוד עמית. תחנת משטרה מלגו, בדיוק כמו שרצה. הוא מקווה שיצליח לשחק בזה בלי לפרק הכל, כמו שהבטיח לאבא. המחשבה האחרונה לפני שנרדם היתה על ההפתעה שהכינו לו ההורים בבוקר, כשהתעורר, ומצא את השולחן בסלון מקושט בבלונים ומלא בממתקים ומתנות ועוגה קטנה עם נר בצורת הספרה 5. אבא ואמא שלי עבדו כל הלילה, הוא סיפר בהתרגשות לגננת ולכל מי שהיה מוכן לשמוע.

התבוננתי בו זמן מה והרגשתי איך הוא ממלא את כולי. הילד שלי.

אתמול, בלילה, אחרי שיצאתי והשארתי אותו עם אמא שלו, שתלווה אותו למיטה, הוא אמר לה שכשהוא יגדל ויגידו לו ללכת לצבא הוא יגיד "לא תודה", כי הוא לא רוצה למות לפני שהוא באמת צריך למות כשיהיה זקן.

לפני כמה ימים דיבר על זה כבר, שהוא לא ירצה ללכת לצבא כי נלחמים שם ועלולים להיפצע. אני יכול ללכת לאוניברסיטה, אמר, שם לא יורים ולא נלחמים, נכון? נכון, אמרתי לו. הילד שלי, בן החמש, שממלא את כולי, ונאלץ לחלוק את הלב שלי עם אחיו הקטן כבר תשעה חודשים. הילד שלי, שהוא אולי בן חמש, אבל כבר יודע שבארץ הזאת, אחרי בית הספר, הולכים אל הצבא. ויודע שבארץ הזאת יש מלחמות לפעמים ואנשים נהרגים בהן. ויודע להסביר שיש את מי שמעיפים עלינו טילים, אבל אנחנו ננצח כי אנחנו חזקים יותר ויש לנו מטוסי קרב וספינות קרב וטנקים וטילים שמפוצצים את הטילים של האויב באוויר.

נכון, אני אומר לו, אנחנו ננצח, ומעדיף לא לספר לו על האפשרות שהפסדנו בעבר ונספיד בעתיד. כמו שהעדפתי לא לתקן אותו ולא לומר לו שלא עבדנו כל הלילה כדי להכין את ההפתעה בבוקר יום ההולדת שלו, אלא רק אמא שלו סידרה את זה אחרי שאני נרדמתי מוקדם מדי, וזה לא לקח לה יותר מדי זמן, ככה גם מעדיף לא לומר לו שבמלחמות האלה.