היינו עוד חבורה של חיילים משוחררים בהודו. אותו סיפור נדוש של בני עשרים ואחת וקצת שמסרו נפשם לבטחון המדינה למשך שלוש שנים, שלאחריהן הם חשים חובה לתת דרור לטירוף הנעורים שרוסן והודחק היטב בתוך מדים ירוקים ומחנות אוהלים. המעבר החד מחירות מוגבלת עד כדי חובה לבקש רשות ללכת לשירותים, לחירות בלתי מוגבלת על אחד מחופיה המופלאים של גואה, היה טבעי לנו. אחרי הכל, החופש הוא מצבו הטבעי של האדם. ובמצבו הטבעי, האדם משחרר כל רסן ומאפשר ליסודות החייתיים שבו להשתלט.

בתום שבועיים מהנחיתה במומביי כבר לא ניתן היה לזהות אותנו. "אם מגריזו היה רואה אותי עכשיו הוא היה דופק לי שלוש שבתות לפחות", צחק עמית וחיסל את הצ'ילום בברכת "בום" והצמדת הצ'ילום למצחו. "היית מת לריתוק, הרס"ר אצלנו ביחידה היה מכניס אותי לכלא 6 בלי לחשוב פעמיים", אמר תומר ברצינות תהומית שאופיינית למי שהאסיד החל להשפיע על תפיסתו החושית. שניהם ציפו שאומר משהו, אבל בדיוק השמיים התמזגו אל הים בשלל גוונים, ומתוכם יצאה ונוס ההולנדית, על עורה השזוף טיפות מלוחות נצצו בזהב. לבי הלם כפי שהלם במארב ההוא באישון לילה, לא רחוק מחברון. תנועה חשודה במרחק. קולות ירי מרוחקות. נביחה של כלב. פיצוץ ולהבה ודם. כמה דם. מצמוץ או שניים אחר כך והנה היא כבר קרובה. ונוס ההולנדית, שלפני ארבעה ימים הגיעה אל החוף שהפך כבר שלנו, ועדיין לא העזתי לומר לה מילה.

"היי", חייכתי אליה את החיוך הכי מחויך שיכולתי לייצר תחת מעטה הסמים משני התודעה שצרכנו ללא הרף, כאילו יש בכך כדי לשפר את המצב. לא מבחין שבאותו הזמן בדיוק ניגש אליה הבחור הישראלי ההוא מהחוף השני וידה כבר בידו, והם מתכוננים ללכת.

"היי", אמרתי לשניהם, "I saw you two on the beach", הסברתי באנגלית שבורה, "and thought, maybe you want to play cards with us". חייכתי והצבעתי לעבר השניים האחרים. חששתי שאני נראה מפחיד או מפוחד או שניהם. אי שם ברקע שמעתי עדיין את הצרחות מקפיאות הדם של דוד, הוא לא ידע איפה הרגל שלו, ובוריס קרא לפרמדיק בקשר, אפילו שהיה ברור שהרגל כבר אבודה. "אתם ביחד?", שאלתי בקול רועד. תומר ועמית מצחקקים אי שם ליד השולחן במסעדת החוף.

"תן לי עד סוף היום הזה ואנחנו נהיה ביחד", הוא אמר לי בעברית שבדל מבטא מוכר דלף מבין תוויה.

"what did you say about me?", היא פנתה אליו, מרוגזת לכאורה.

"I just said that we would love a card game", הסביר לה. גם באנגלית המבטא הזה ניכר.

"I don't believe you, everybody told me not to trust Israelis", צחקה.

"I told you that I'm not Israeli", הוא צבט את מותניה בבדיחות ואני צחקתי, הוא לא הישראלי הראשון שמתחזה למשהו שהוא לא. רוב הישראלים יעברו כאיטלקים או יוונים.

"תורך אשר", העיר לו עמית לאחר ששוב התמהמה לשחק בתורו מכיוון שהיה עסוק בפלירטוט עם ונוס ההולנדית.

"האשם", הוא ענה ושיחק, "אמרתי כבר כמה פעמים, האשם קוראים לי", והבנתי שזה המבטא מהמחסומים ששמעתי, דק מן הדק, עובר במילים שאמר.

הוא היה הערבי הראשון שהכרתי. הערבי הראשון שהכרנו כולנו. פגשנו ערבים לפני כן, כמובן, אבל לא הכרנו אף אחד מהם, ואף אחד מהם לא ניסה לכבוש את הבחורה שהתאהבתי בה. הסתכלתי לה בעיניים והיא השפילה מבט. היה לו יתרון הזמן. הוא היה שם קודם. ובשבילה ערבי זה לא חסרון.

"we have some MDMA", ניסיתי כמפלט אחרון להציע סם אהבה, "we're going to take it tonight before the beach party. You are going to the party, right?".

"of course we do", ענה הערבי במקומה.

יכול להיות שלקחנו יותר מדי שם בחדר לפני המסיבה. הרוחות החלו להתלהט לפני שכימיקלים היכו במוחנו.

"אתה גר בתל אביב, מדבר עברית, עם תארים מאוניברסיטה ישראלית, משלם מיסים ועובד בישראל, ועדיין אומר שאתה לא ישראלי!! אתה מבין את האבסורד נכון?!", פניו של עמית האדימו מזעם.

"אתם מגדירים אותה מדינת היהודים, בהמנון שלה מוזכרת רק נפש יהודי, הדגל שלה עם סמל יהודי, ואתם לא מוכנים לקבל את זה שישראלי יכול להיות גם פלסטיני למרות שיש 20% פלסטינים בקרב אזרחי ישראל, אתה מבין את האבסורד נכון?", הוא ענה בשקט האופייני לו, מה שכמובן הרתיח את עמית עוד יותר. אני מצדי ניצלתי את ההזדמנות והתקרבי לוונוס שלי ההולנדית. אם אהיה שם ברגע הנכון התחבולה תעבוד והיא תהיה שלי.

"why are they arguing?", שאלה, ואני, שטבעתי כבר בשיערה הזהוב, לא ידעתי מה להשיב. "it's just the same old Jew versus Arab thing", מלמלתי, מכוון את הברך כך שתיגע ברפרוף, כאילו בטעות, בברך הזהובה שלה, לרגע יכולתי לדמיין אותה הופכת לכיפת הסלע שעל הר הבית. בתור חיילים עלינו לירושלים ושמענו על הגבורה ואיחוד ירושלים, ואילו אני תהיתי אז איך ניתן לקרוא לעיר הזו מאוחדת.

"אתה מיתמם! אם הייתם אזרחים נאמנים למדינה הייתם גם חשים חלק ממנה. עכשיו אתם רק מזדהים עם הפלסטינים. איך אפשר להזדהות עם מחבלים תגיד לי??", הוויכוח המשיך ברקע.

"who is the Jew in this argument?", היא שאלה ואני חייכתי, ספק בגלל השאלה, ספק בגלל הסם שהחל פעולתו עלי. קירבתי פני לפניה, "does it really matter?", לחשתי וזה, או הסם, גרם לשנינו לצחוק. צחוק מדבק שהפסיק את הוויכוח הבלתי נגמר.

יכול להיות שלקחנו יותר מדי שם לפני המסיבה. ארבעה ישראלים, אחד מהם פלסטיני, וונוס אחת הולנדית שרועים על שתי מיטות זוגיות. לבבות פועמים מהר מעוצמת הרגשות ששטפו אותנו. אהבה טהורה זרמה בעורקינו. הרגשתי את ידי זוחלת אל תוך ידה הימנית. בידה השמאלית אחזה בידו של האשם. עיניי פוגשות בעיניו מעבר לפניה שחצצו בינינו. המאוורר על התקרה לא מצליח לצנן את הזיעה על גופנו. ראיתי את הניצחון במבטו והוא את הניצחון במבטי. רגע היא מפנה פניה אליה ורגע לאחר מכן אליו. אף מילה לא נאמרת, ואין בזה צורך.

"Let's go!", תומר פקד לבסוף, ואט יצאנו אל תוך הלילה, לאורך קו החוף, אל עבר המדורה שבערה במרחק.

מוסיקה רועשת וקצבית וכמה עשרות צעירים בוערים באקסטזה, מרצדים בתנועה פראית סביב מדורת השבט האבוד. ואנחנו ביניהם, בניה האובדים של הארץ זבת חלב ודם, והרגל של דוד, והנשמה של גולדברג שהיה ההרוג הראשון שהכרתי. סתם תאונת אימונים. עוד תאונת אימונים מטומטמת. רקדתי אחוז טירוף. סביבי הכל התעמעם. רק המוסיקה חדרה את שריון האושר שעטף את כולי. הייתי מאושר שם על החוף. לא מבחין שוונוס ההולנדית אבדה לעד בזרועותיו של הערבי, רגליהם טובלת בשולי הים וראשם זרוק על החול, ומעליהם כל האינסוף הגלקטי, שביל החלב במלוא הדרו.

לפני הזריחה צעדנו מתנדנדים על החוף. מחשבותינו מתעופפות לכל הכיוונים. "לא מאמין שהערבי גנב לך אותה", זרק עמית בניסיון להקניט. "לא מאמין שזה לא הקיא שלך על החולצה", עניתי, מסתיר את העלבון. אור הירח השתקף על פני מי הים. פלנקטון זהר בתוך הגלים הנשברים. מתוך האפילה דמות חשודה צעדה לעברנו. נדרכנו. "אתם תתפסו אותו מאחורה ואני אכנס בו מלפנים", תומר הציע את דרך הפעולה. "בספירה עד חמש", הוסיף והחל לספור. תחושה מוכרת של אדרנלין מציף את המוח הלכה והתגברה עד שהגיע בלחישה לספרה חמש. עמית איגף את הערבי משמאל, אני איגפתי אותו מימין, כל אחד אחז יד בעוצמה. הוא היה חזק, יכולתי להרגיש את השרירים שלו מתפתלים בין זרועותיי. תומר התקרב אליו באיטיות. החשיכה הסתירה את ליבנו. בעיניי עמדו דמעות. ההתרגשות היתה בעיצומה. השפעת הסם חלפה כנראה. האהבה שחשתי רק כמה שעות קודם לכן התחלפה בכעס. בלי לחשוב דחפתי ברך בעוצמה אל גבו התחתון. הוא פלט צעקה. "אתם מטורפים?! מה עובר עליכם?!", הוא צעק. תומר עמד כבר במרחק אגרוף ממנו.

"מה באת לכאן?", תומר שאל חרישית.

"מה?"

"מה אתה עושה כאן?!", תומר שאל בקול רם יותר.

"מה אני עושה כאן?! מה אתם עושים כאן?!", זיעה כיסתה את גופו של האשם והקשתה עלי את האחיזה בזמן ששטח את טיעוניו בפני החקירה של קצין המודיעין המיומן שלנו, "באמת, מה נראה לכם שאתם עושים?? איפה בעולם זה נראה לכם הגיוני להתנהג ככה לבנאדם?!".

"אתה לא תעבוד עלי יא זאלמה", תומר חזר לטון החוקר שלו, "ערבים לא מטיילים סתם ככה בהודו. אתה מתכנן משהו, זה ברור, לא סתם אתה מסתובב כאן עם הישראלים. דבר!"

"בואו, תעזבו אותי רגע ואני אדבר איתכם. אין לכם מה לפחד, אתם שלושה ג'בארים, אני רק אחד", הוא דיבר בהגיון ותומר סימן לנו לשחרר, אז שחררנו. הידיים כאבו לי מרוב מאמץ ושמחתי לשחרר. התיישבתי על החול באפיסת כוחות. האשם התיישב לידי תשוש ומתנשף. עמית התרסק שלישי. רק תומר נותר לעמוד, דרוך ועצבני. "אז מה הסיפור שלך?", שאל.

"לפני חודשיים התחילו לי כאבים בגב. הלכתי לצילומים ובדיקות. הרופא אמר שרוב הסיכויים שזה גידול ממאיר ושזה עניין של כמה חודשים. אז הזמנתי את הטיסה הזו להודו. אמרתי למשפחה שאני טס לכנס רוקחים. רק לאחי הגדול סיפרתי שיש מצב שאני חוזר בארון. יומיים לפני הטיסה הודיעו לי שהיתה טעות בבדיקה וזה שום דבר. הכאבים נבעו אולי מדלקת שעברה בינתיים. אז נשארתי רק עם הכרטיס טיסה הזה והסיכוי להרגיש איך זה לחיות כמו ישראלי רגיל, שעושה טיול אחרי צבא, וחוגג, ושוכח את כל החרא שבמדינה הזו", הסיפור נשמע לי אמין, אבל ראיתי שתומר מפקפק.

"אז מה הקטע שלך להתחבר לישראלים דווקא?", תומר ניסה להקשות.

"מי מתחבר? זה הבחור שלכם פה פנה אלי והציע שאצטרף אליכם, בגלל שנדלק על דיאנה השוודית"

"היא לא הולנדית??", שאלתי.

"הולנדית, שוודית, מה זה משנה? בלונדינית כוסית שחבל על הזמן. כמה מבאס שבסוף היא נשארה נאמנה לארוס שלה"

"היא מאורסת?? זאת אומרת, לא זיינת אותה?"

האשם צחק. הם התנשקו קצת על החוף, אבל חוץ מזה כלום לא היה. מהר מאוד היא התעשתה ואמרה שאינה יכולה לבגוד בארוס שהיא טסה לפגוש למחרת בווראנאסי, והאשם, בגלל שהוא ג'נטלמן אמיתי, רק עזר לה לקום מהקרקע וליווה אותה לחדרה, כי "בחורה, לבד, בלילה, בהודו... לך תדע". אחרי כן התנצלנו, באמת. לא יכולנו להסביר את האלימות שפרצה מאתנו, אז פשוט הזמנו אותו לשתות ולעשן איתנו, ואיכשהו הדברים הסתדרו. תומר עוד חשד ובדק אותו, שמא משהו בדבריו יתברר כניסיון להתל בנו, אבל הוא היה פשוט הוא עצמו, לא שום דבר אחר, לא הסתיר דבר. הוא היה הערבי הראשון שהכרנו. הערבי הראשון שניצח אותנו. הערבי הראשון שהצלחנו לחשוב עליו כעל ישראלי לא פחות מאתנו.