שלהי מאי על אחד מחופי הים הרגועים של גואה. מרחק של עשרים קילומטר מפנאג'י. מרחק של שלוש מעלות מגיהנום. חוף הים אולי רגוע אבל בני האדם הם סיפור אחר. אין הרבה יצורים מטופשים כמו האדם וככל הנראה שהאדם ינצח בקלות כל יצור חי בתחרות הזו. הדביל הראשי בתמונה הזו הוא כמובן כותב המילים הללו. בן אנוש מהזן הפשוט ביותר, חסר כל ייחוד, רפה שכל וגוף, שחוגג (אלוהים יודע מה הסיבה לחגיגה) שלושים וחמש שנים על פני כדור הארץ בדיוק היום. הקופיף המפותח הזה יושב עכשיו על כיסא קש, מנענע את ראשו בקצב המוסיקה, מזיע בקצב של עשרים מיליליטר לדקה, שותה בקצב של 1 מיליליטר אלכוהול לדקה, ומעשן חומר שנחזה להיות סם מסוכן מסוג חשיש המכונה באזורים הללו ג'אראס. בקצב הזה מובטח לו שיתחיל לחוש בתופעות הלוואי המוכרות של התייבשות תוך עשרים דקות. אבל בינתיים הוא נהנה מהספק ומהנוף הנשקף לנגד עיניו – כארבעים או מאה חמישים (הוא תמיד היה גרוע במספרים או הערכות או כל דבר אחר שקשור למשהו) איש שרוקדים בפראות על החול החם. חלקם עושים בחכמה וטובלים רגליהם במים. השמש, שבשעה מוקדמת כל כך כבר מחממת היטב את כל הסביבה, גורמת לרוב המרקדים לעצום את עיניהם או להפנות אליה ולגיבור הסיפור הזה עורף, או ישבן אם תרצו. הוא אישית מעדיף ישבנים, כיאה לנצר לשושלת קופים מכובדת. עם הופעת הסימן הראשון לכאב ראש חולפת בראשו מחשבה – כמה מטופש זה לנענע את הגוף ולקפץ למשמע מוזיקה בחום כבד כל כך וללא כל מטרה למעט הריקוד עצמו. את אלו שרוקדים כאחוזי דיבוק עקב נטילת כימיקלים איכותיים מהסוג שהוא עצמו סיים ללגום לפני כחצי שעה הוא יכול להבין. הרי אין להם הרבה ברירה, את השליטה בגופם הם הפקידו בידי תרכובת כימית שנועדה לעשות בדיוק את זה – לגרום להם לזוז ללא מחשבה. אם יתמזל מזלו, עוד בטרם יתעצם כאב הראש, יימשך גם הוא לעבר רחבת הריקודים המדומיינת על החוף ויזוז בטירוף לצלילי המוסיקה המונוטונית, הידידותית כל כך לזומבים כמותו. כדי להיערך כראוי הוא רוכש שני בקבוקי מים, אחד הוא לוגם מיד ואת השני שומר לשלב מאוחר יותר, כשכבר יתנועע ויזיע בכמות שמחייבת שתייה מרובה יותר. הרי הוא אדם אחראי, כבר בן שלושים וחמש, ובבית מחכים לו אישה ושני ילדים. קצב הלב שלו מתחיל להאיץ. תנועות הראש שלו כבר לא נשלטות. החיוך עולה על פניו, לא רצוני. הוא תוחב את המסטיק לפיו ויוצא לדרכו, אל לב המאפליה. זיעה ניתזת על פניו, זו אינה הזיעה שלו. איברים מתחככים בגופו, אלו איבריו שלו (?). מגע החול בכפות רגליו מורגש היטב בכל גופו (או שמא מגע כפות רגליו על החול? והאם להיפוך יש משמעות כלשהי?). כשהוא מגיע לנקודה שבה הים נוגע בחול הוא שם לב שהשמש כבר במרכז השמיים ושגופו עירום למעט פיסת הבד שמהווה את תחתוניו הכחולים. סביבו נותרו כעשרה או שלושה תיירים מפזזים, אחת מהן מדברת אליו והוא מצטרף לדיבור השוטף שלה בדיוק בנקודה הזו – "ובדיוק בגלל זה אני חושבת שאנחנו חייבים לעשות אהבה ומהר". הוא מחייך אליה את החיוך הרפלקסיבי של הסם ומצמיד את גופו לגופה (או שהיא מצמידה את גופה לגופו? והאם יש משמעות כלשהי להיפוך הזה??). הוא מרגיש היטב את נקודות ההשקה – אחת במעלה הכרס העגלגלה שפיתח בשלוש השנים האחרונות, אחת בצדה של ברך ימין, שתיים על החזה שמשיק בדיוק לשדיה העוטים בגד ים רטוב מזיעה, חמש אצבעותיה במעלה גבו, חמש אצבעותיה הנוספות בתחתית גבו בואך מעלה הישבן, ועוד עשר נקודות בהן אצבעותיו נפגשות עם מותניה. כל נקודת השקעה מבעירה בו להבה קטנה של תשוקה. כפעולת מגנט הם נצמדים עתה עוד יותר ומפשעה נפגשת במפשעה ומשהו מתעורר מתחת לבד הכחול של תחתוניו המרוטים. עיניו פקוחות לרווחה, שפתיים נושקות לשפתיים והשמש מתחילה את שקיעתה במערב כשהוא מוצא עצמו בפתח החדר הקטן שהוא חדרה. כששבה לו תודעתו הוא מביט בה שוכבת לצדו על המיטה. יצור אנושי סטנדרטי ממין נקבה שגופה העירום מונח באלגנטיות על מצעים בגוונים אדומים ופיתוחים אוריינטליים. חורי סיגריות ועש מעטרים את המצעים הללו ורטיבות שהוא מפענח ככתם זרע נמתחת בינו לבינה. עיניה עצומות ונדמה לו שהיא ישנה. מהחלון הקטן מציץ אליהם ירח בהיר ונער הודי כבן שלוש עשרה. הוא מחייך אל ההודי והנער נעלם.