כבר לקראת סוף החופשה שלנו בתאילנד (לפני כשנה) החלטנו ששנה הבאה נוסעים להודו, ולא סתם להודו, לגואה. אינני זוכר אם היה זה האלכוהול, הסמים או הזיונים, שהביאו אותי ואת חברי למסקנה נחרצת כזו, אך ללא ספק הייתה זו החלטה מוצלחת, שכן הביאה אותנו למוכנות נפשית מלאה לעזוב את הארץ לתקופה של חודש, במהלך מה שקוראים לו הסטודנטים (ואנו ביניהם) - חופשת סמסטר, ומעשה שהיה כך היה:

כחודשיים לפני הטיסה למומביי (בומביי, בשביל העולם של פעם ובשביל אל-על דהיום) הזמנו ד' ואנוכי כרטיסי טיסה (713$ לבנאדם, לטיסה ישירה של אל-על מתל-אביב לבומביי, שיוצאת ב-20/9/2005). מאותו רגע שהוזמנו הכרטיסים בעצם, היינו שנינו בציפייה רבה לקראת הטיסה. כמו כל סטלן עצלן נערכנו על ידי חיפושים אינסופיים בגוגל, אחר מסיבות, אטרקציות וסתם מעשיות של אנשים שהיו בגואה. אפילו מצאנו איזו בחורה ישראלית בת גילינו שיש לה גסט-האוס באיזו עיר שנקראת מאפסה, החלטנו לקחת טלפון וכתובת ליתר בטחון. שיא ההשקעה בתכנון הטיול הזה התבטא בכך שהסתכלנו ב-google earth על גואה וחופיה. זה לא אמר לנו הרבה, אבל ראינו שהבירה קצת רחוקה מהחוף ושיש שם נמל תעופה, מסילת ברזל וכביש סלול אחד. כלומר, שלוש אופציות להגיעה מבומביי לגואה. טרם החלטנו באיזו נבחר, החלטנו לדחות את ההחלטה הזו לרגע שננחת בבומביי. בעצם את כל ההחלטות דחינו לאחרי הנחיתה. ספונטנים אפשר לקרוא לזה? נו שיהיה, החלטנו להיות ספונטנים ולהשאיר לגורל את ההחלטות החשובות כמו "איפה נישן?", איך נגיע?" ו"לאן נגיע?".

מלבדי ומלבד ד', רוב החברים שהיו בתאילנד שנה שעברה היו אמורים להגיע גם להודו, אך ברגע שהוזמנו הכרטיסים, כולם הבריזו. אפילו ע', שאמר שהוא בטוח מגיע, כי אבא שלו טייס וטיסות הוא מקבל כמעט בחינם. ע' החליט שהוא טס לאנגליה למצוא שם עבודה, כי הוא גם אזרח גרמניה מזה כמה שנים ולכן יכול בקלות לעבוד שם, לחסוך המון כסף ולחזור לארץ לקראת הלימודים. ד' ואני קיללנו אותו על שהוא טס שבועיים וחצי לפני הטיסה שלנו לאנגליה, ואני הוספתי ואמרתי: "אתה עוד תראה שתגיע לגואה בסוף!". הבטחתי התקיימה. לאחר שבועיים באנגליה נשבר ע', אפילו שהיו שם סמים טובים והרבה, הוא נשבר. החיים באנגליה יקרים לו מדי והעבודה שמצא חלקית מדי, וממילא בחור סטלן מדי לא יכול לעבוד יותר מדי. רק נחת הבחור בישראל וכבר הגיע לישיבה אצל ד', רק הגיע לישיבה וכבר התקשר לאל-על לוודא אם יש מקומות על הטיסה של ה-20. יש!

ימים ספורים לאחר מכן כבר היינו בנמל-התעופה בן-גוריון, פגשתי בחור שלומד איתי קולנוע, שתינו קפה ועישנו סיגריה בפינת העישון היפיפיה של הדיוטי-פרי החדש. הוא נסע לאנגליה, כנראה מחליף את ע' באיזושהי צורה קוסמית. אחרי קפה וסיגריה הלכנו לבורדינג, כדי לעלות למטוס, אך שוד ושבר, הטיסה התעכבה עקב שביתה של עובדי הנמלים. אני לא שמעתי שום דבר על שום שביתה. מתערב איתכם שזה סתם הטייס שכח את המפתחות לבואינג בבית. בכל מקרה הודיעו שהטיסה מתעכבת ואני החלטתי שקפה וסיגריה זה מספיק בשביל הבטן שלי כדי שאוכל ללכת לשירותים בנחת.

כשיצאתי מהשירותים לא היה אף אדם עוד בשער. גם לא ד' וע'. אני מגיע לדלפק והדיילת קרקע החצופה אומרת לי משהו בסגנון של: "אתה רוצה שימריאו בלעדייך?". השתדלתי להזעיף כלפיה את פני, אפילו שהייתי ממש שמח לטוס כבר, ואמרתי "לא, אני רציתי שיקראו בשם שלי בכריזה, מבחינתי עד שלא קוראים לי בכריזה, לא באמת צריך לעלות למטוס". דיילת הקרקע המטומטמת לא רצתה להשאר חייבת והוסיפה "חברים שלך כבר מחכים לך על המטוס, לך תצטרף אליהם". נתתי לה את כרטיס העלייה למטוס ואמרתי "זה לא עניינך מי חבר שלי ומי לא, עכשיו תני לי כבר לעלות למטוס ותפסיקי לבלבל את המוח!". נתנה את הקצה של הכרטיס וצעדתי אל בטן המטוס, אל המושב שלי, ליד ד', שהיה ליד החלון, ולכן אני הייתי ליד המעבר. ע' היה ליד המעבר, אבל באמצע, קצת מרוחק מאיתנו.

ההתרגשות גברה, המחשבות על ישראל כעל הווה הלכו והפכו לזכרונות עמומים ובלתי רלוונטיים יותר ויותר ככל שהמטוס האיץ לאורך מסלול ההמראה. ברגע שניתקו הגלגלים מן הקרקע והתרוממנו אל הרקיע, הלכה והתרחקה לה ישראל מעינינו וכמו בשיר המפורסם, התרחקה גם מהלב ומהמחשבות הטורדניות, היומיומיות. כשטיפסנו אל מעל לעננים, נעלמה ישראל ונעלמו גם מי שהיינו בה. חזרנו להיות אנשים נורמלים. אנשים נטו. בני אדם, ללא כל הלחצים וללא כל החרא שבארץ. זהו זהו, אין יותר פלאפון, זהו, אין עוד אינטרנט זמין כל הזמן, אין עיתונים ואין אף אחד שיזיין את המוח. רק אנחנו והכיף.

האוכל הגיע והסתיים, היה בינוני כמובן, אבל משביע. הדיילים ברוב חוצפתם סיימו לפנות את הארוחה ומיד סגרו את האורות במטוס ודרשו לסגור את החלונות בטענה ש"זה מפריע לנוסעים האחרים, הם רוצים לישון". "מה לישון?! מה לישון?! זו טיסת בוקר! התעכבה הטיסה ועדיין יצאנו רק ב-9:30 בבוקר!! מי רוצה לישון בשעה כזאת?! ובכלל איפה העגלה עם האלכוהול?! איך אפשר להרדם במקום כזה בלי אלכוהול?!". הגענו לפשרה. אנחנו סוגרים את החלון ומפסיקים לעשות בלאגן ובתמורה נקבל את האלכוהול שלנו בשקט. ע' אגב, כבר ישן באותו רגע (בתנוחת הנרקומן הידועה - שמיכה משוכה מעל הראש, מכסה בעצם את כולו), מה שהחליש את טענותינו לגבי זה שאנשים לא רוצים לישון בטיסות בוקר.

מפה לשם סיימנו אני וד' שלושה בקבוקוני יין אדום כל אחד (178 מ"ל, כל בקבוק). ד' הלך לבקש עוד יין, כי הדיילת כבר הפסיקה להגיע כשצילצלנו בזמזמם (איזה שירות! מה זה פה? ארומה?!). כעבור דקה חזר ד' ללא יין - "הדיילת לא מוכנה לתת יותר יין, היא צריכה לשאול את הפרסר אם מותר לנו לשתות כל כך הרבה בטיסה, לטענתה באוויר היין משפיע יותר". כוס אמק שלה, עלק יין משפיע יותר באוויר... סה"כ כל בקבוקון כזה הוא כמו כוס יין אחת. הלכתי לדבר איתה בעצמי. כעבור כמה דקות חזרתי למושב עם עוד יין ואחר כך עוד יין. בסופו של יום, שתינו כ-7 בקבוקונים כל אחד והטיסה הייתה נעימהההה..... עד שבאיזשהו שלב אחד הנוסעים סביבנו התחיל להתעצבן ולהגיד בתוקפנות יתרה ש"לא כולם נהנים מהטיסה הזאת כמוכם! חלק רוצים לישון, ובשביל חלק זה עבודה! אז תפסיקה להרעיש כל כך הרבה!". מה להרעיש? כולה מדברים דיבורי שיכורים וצוחקים. וחוץ מזה אם אתה לא נהנה מטיסות זו בעייה שלך ולא שלנו. בחרנו להתעלם מהבחור ולהמשיך בשלנו, הוא הפסיק מבחינתו להתלונן. ברצינות, מה זה הדבר הזה? זה כמו שאיזה אחד ברחוב יבוא אלי ויגיד לי "תפסיק לחייך ולצחוק ככה, יש אנשים שלא נהנים מהחיים שלהם כמוך!". מה זה? זה בעייה שלי שהם לא נהנים מהחיים שלהם? לא. בעייה שלהם, שינסו להנות במקום לגרום לכל הנהנים להפסיק להנות.

לקראת הסרט השלישי שהוקרן בטיסה ולאחר ארוחת צהריים עלובה (מאוד עלובה! עלובה פלוס אפילו), היין האדום עבר את של השכרות המצחיקה והכיפית בגופנו ועבר למצב של השכרות המרדימה הידועה של היין האדום. כל המטוס התעורר ואנחנו ישנו שנת ישרים במשך איזה שעה. עם הנחיתה התעוררנו ורצינו מאוד סיגריה. הלכנו למסוע של המזוודות ולא מצאנו שם את האפשרות לעשן. מה שכן פגשנו שם זה את הקונסול של ישראל במומביי ואת אישתו, הם בדיוק הגיעו למומביי ואני זהיתי את האישה מהיכרות קודמת שהייתה לי איתה. החלטתי לגשת ולקחת מהם כמה מספרי טלפון שלהם, בבית, בסלולרי, בקונסוליה וכו'. לכו תדעו במה נסתבך במהלך הטיול ובאיזו הזדמנות נזדקק לשירותים קונסולרים. אגב שירותים, פתאום נזכרנו ד' ואני, יש שירותים כאן, ואפשר תמיד לעשן בשירותים, בעיקר בהודו, ככה נראה לנו, לפחות ממראהו של הנמל תעופה, שמועצב קצת כמו בית חולים בתקופת המנדט בישראל.

כך, אחרי שלילה קודם לכן הייתה ישיבת פרידה שנערכה לכבודנו והסתיימה לקראת 4 בבוקר, ובנמל התעופה היינו ב-6:30 בבוקר, כלומר אחרי מעט מאוד מאוד שעות שינה, ושיכרות של יין מהמטוס, הלכנו במעיין הזייה במקום חדש, מוזר, מוקפים בהודים לבושי מדים שונים ומשונים מנמל התעופה, אל השירותים עם סיגריות בידינו וכוונה להצית אותן בשירותים. הדלקנו ועישנו. היה טוב. ד' בחר את התא עם האסלה ואני את התא עם הבול פגיעה. בול פגיעה בנמל תעופה. לא פלא ששמים זין על החוקים שלהם ומעשנים להם בשירותים.... כשחזרנו מהסיגריה ע' כבר מצא לנו סידור איך להגיע לגואה. יותר נכון, איך להגיע לאנג'ונה. שם של מקום שכבר שמענו עליו מאנשים ואמרו לנו לנסוע לשם. החלטנו שסבבה. שזה לא יכול להיות יותר מדי גרוע לנסוע 9 שעות במונית, עם עוד חמישה אנשים (שלוש בחורות, ועוד איזה זוג, כולם מהטיסה שלנו) תמורת 1200 רופי לבנאדם. מה לעשות היינו בהתחלה טיפשים...

על עלילותינו בהמשך אספר במועד מאוחר יותר, רק ארמוז ואומר שהנסיעה במונית התארכה ל-14 שעות, ושמדובר בנסיעה שלא ניתן היה לישון בה דקה... וירד גם כל הזמן והנהג כמעט ונרדם על ההגה יותר מפעם אחת.

המשך יבוא....