עלינו על מונית לא גדולה במיוחד, הנהג מקדימה, מצד ימין (כן, עוד אידיוטים כמו הבריטים) לידו אלון וחברה שלו, שניהם מצפון הארץ, אלון הביא איתו בטיסה בוף, כי חשב שיאלץ להעביר לילה במומביי, וכפי שנסיונו מלמד אותו אי אפשר להתארגן בקלות בעיר הגדולה. למזלו הוא עלה איתנו על המונית כך שלא העביר לילה במומביי אלא רק לילה במונית. אה, כן, כדי להשתמש בבוף שהביא, דאג להביא איתו גם 10 מבחנות, כי גם כאלה קשה למצוא בהודו. חכם? טיפש? אני לא יודע, אבל הוא טס כל שנה לגואה, אז כנראה שהוא יודע כמה דברים שאנחנו לא יודעים. למרות שבדיעבד, אם אני חושב על זה, הוא כנראה לא ידע הרבה, אם הוא עלה איתנו על המונית הזו... וההסבר בהמשך.

במושב האחרוי נדחקנו אחד על השני ארבעה - אני, ד', ושתי בחורות, כשחברתן השלישית נמצאת מאחור, עם התיקים ועם ע'. מאחור, הכוונה היא למושבים המתקפלים, כמו אלה ברנו אקספרס, כאלה שיושבים בהם אחד מול השני באי נוחות ומתנדנדים ללא הרף, דופקים את הגב, התחת, הצוואר ושאר איברים מוצנעים יותר...

זה היה בלתי נסבל, ולמזלנו ההודים הבינו שמשהו פה לא בסדר ושלחו אותנו במונית לכיוון "תחנת המוניות", כדי לקחת מונית אחרת, עם נהג אחר, ועם גגון כזה שאפשר להניח עליו תיקים. "תחנת המוניות" זה בעצם איזה מפרצון בשוק שבו עומדות כמה מוניות והמון המון הודים שעומדים ובוהים בך. נשפכנו מהמונית והמתנו למונית החדשה. כמו כל עניין בהודו גם זה לקח פי ארבעה או חמישה מהזמן שזה אמור היה לקחת. בינתיים שרפנו עוד כמה סיגריות מהפקטים שקנינו בדיוטי ונרטבנו קצת בגשם. ההודים בינתיים זכו לנעוץ מבטיהם בישראליות החשופות ובהירות העור. לבסוף הכל היה מוכן לתזוז והתמקמנו במונית באופן אומלל במיוחד, מבחינתי ומבחינתי חברי - אלון וחברתו מלפנים, ליד הנהג. שלוש הבנות מאחור. ושלושתנו מאחור, מאחור, עם כמה תיקים, יושבים שניים מול אחד, מנסים למצוא תנוחה נוחה לישיבה ארוכה במיוחד. אגב, מתשע שעות הנסיעה פתאום הפכה ל-12 שעות. אמרנו מילא והתחלנו לנסוע אל מחוץ למומביי ולכיוון דרום, לגואה. היה קשה, בעיקר על הרגליים, הבירכיים כאבו, התחת התייפח, הגב התכווץ בכאב, אבל המשכנו לנסוע אל תוך הלילה ומעבר...

(פאק אין לי זמן להמשיך לכתוב, המשך יבוא)