מסתבר שהנהג ההודי שאמור לקחת אותנו עד לאנג'ונה בבטחה דרך המונסונים, ההרים והכבישים המשובשים של הודו, לא עצם עין כבר מהבוקר. כעבור 5 או 6 שעות של נהיגה רצופה (למעט הפסקות צ'אי בצד הדרך כל שעתיים שלוש) הנהג התחיל במה שנראה לעין הבלתי מיומנת כניקור רגיל לגמרי, שבדרך כלל מוביל לאותן כותרות בעיתון - "שמונה ישראלים נהרגו במונית שהתדרדרה מצוק בדרך לגואה". משום שהעין שלנו הייתה בלתי מיומנת, ורדיו מומביי (המעולה! שהשמיע בלי הפסקה להיטי רוק גדולים מכל הזמנים) כבר לא נקלט, החלטנו שהכי טוב להשמיע לנהג קצת מוסיקה הודית מקלטת שהייתה לו שם. לדאבוננו כי רב על הקלטת היה שיר אחד בלבד, שחזר על עצמו שוב ושוב ושוב עד אין קץ, וככל הנראה הטיף לאהבת ישו (בהודית זה נשמע משהו כמו "אנאריקינדו", שאמור להביע - אנו סוגדים לך!). מיותר לציין שהמשכנו שלא להרדם בנסיעה. לבסוף הסתבר לי מה פשרו של אותו ניקור מטריד של הנהג. זו ככל הנראה שיטה - כל שמונה שניות הוא ישן שתיים, ככה הוא ישן 12 שניות בדקה... שתי דקות שינה כל עשר דקות... 12 דקות כל שעה...

אחרי 14 שעות של נסיעה, פנצ'ר אחד לקראת סוף הדרך, שהוחלף באמצע מונסון נוראי, 50 רופי בקשיש לשוטר שעצר אותנו וביקש לראות תעודות (אמרתי כבר שעל הבחור הישראלי שישב מקדימה היה בוף?) וככל הנראה כשעתיים שינה שישן הנהג תוך כדי נהיגה, הגענו לאנג'ונה והתמקמנו במקום הכי זול ומפואר שמצאנו - 500 רופי ללילה, לדירת נרקמונים מושלמת שכוללת חדר שינה עם שלוש מיטות, מקלחת עם מים חמים ובצמוד לה שירותים, סלון עם שתי כורסאות וספה, שתי כיסאות פלסטיק במרפסת הגדולה, שולחן סטלנים (נו, נמוך כזה יחסית שקל מאוד לקסס עליו, לסדר עליו שורות או לשחק עליו קלפים) וגולת הכותרת מטבח עם מקרר (לא עשינו בו שום שימוש, מלבד מגש גדול שמצאנו בתוכו ושימש אותנו כקססונית).

ע: "אז נתפוס משהו לאכול ונדפוק איזו שינה?"

אני: "לא עייף ולא רעב".

ע: "איך לא? לא ישנו מאתמול בחמש בבוקר ולא אכלנו שום דבר מאז הארוחה האחרונה והעלובה שהוגשה במטוס!".

ד: "הוא צודק, לא רעבים ולא עייפים, אני נכנס להתקלח ונראה מה עושים".

אני: "יאללה ע', בוא נתארגן, נעשן משהו ואז אפשר יהיה לאכול ולישון".

ע: "ד'! אנחנו הולכים להתארגן, שמור לנו מים חמים לכשנחזור".

ואכן כך היה, יצאנו לרחוב, בגשם, אל עבר מוסך לאופנועים שבו נאמר לנו על ידי אלון הישראלי הסטלן שנסע איתנו במונית, ישנו אחד הודי עם שיער אחרוך, שמו ג'יי, שמוכר ג'אראס מעולה. אחרי שנירטבנו לחלוטין ונתקענו מאחורי פרות עצלות ומסריחות הצלחנו גם למצוא את אותו הודי, הוא הזמין אותנו לשבת שם ליד חבריו הגנגסטרים ההודים, שנראו מאוד מאוד מפחידים ומטרידים, ועם זאת, כנראה בגלל העייפות לא חשבנו בהגיון, התיישבנו וחיכינו שג'יי יחזור עם האופנוע והג'אראס (בתקווה שיחזור ללא ניידת ושוטר). אלה היו דקות ארוכות ומלחיצות, אבל ככה זה תמיד עיסקת סמים ראשונה במקום חדש. זה מלחיץ. בסוף ג'יי חזר עם שתי טולות יפיפיות, גדולות וריחניות, שעלו לנו 1000 רופי. אמרנו תודה והסתלקנו במהירות לכיוון החדר. בדרך קנינו מאנצ' ומים. נכנסו לדירה, ד' המקולח תחיל לקסס...

אחרי כמה זמן היינו ממש מסטולים וכבר לא היה לנו כל כך משנה שכל התיקים שלנו נרטבו לגמרי (ברור שנרטבו, הם היו על הגג כל הנסיעה במונית והמונסונים לא חדלו לרגע ממש) וכמעט ולא נשאר לנו דבר יבש אחד ללבוש. גם לא היה משנה לנו כל כך המונסון שממשיך בחוץ והלחות הגבוהה שלא אפשרה לבגדים להתייבש. הדבר היחיד שכן עצבן אותנו קצת זה שהריזלות נדבקו זו לזו בתוך החבילה בגלל הלחות הגבוהה. לא שלא הצלחנו לגלגל ולעשן, אבל זה עדיין היה קצת מעצבן.

אחרי יומיים או שלושה של גשם בלתי פוסק נאלצנו לקנות עוד טולה, הפעם קנינו אותה מאיזה סוחר סמים ישראלי במסעדה שנקראת מאנצ'יז. זו הייתה טולה שחורה מאוד וטובה מאוד, ועלתה 1500 רופי (כן הישראלים תמיד ידפקו אותך במחיר). הבנות שבאו איתנו במונית עישנו איתנו ללא הפסקה כמעט, אבל לא הצטרפו לתשלום... כנראה שזה נובע מאותה סיבה שהטולה עלתה אצל הישראלי 1500 רופי (הסיבה היא שישראלים תמיד ידפקו אותך).

באחד הביקורים במסעדת המאנצ'יז שמענו את הסוחר הישראלי משדל עוברים ושבים לקנות משהו בקולי קולות, כשכל מרכולתו פרוסה יפה, יפה, על השולחן, חשופה לעיני הסועדים במסעדה (שרובם עשו צ'ילום אותו זמן) ולעיני העוברים ברחוב (שאף אחד מהם, בשום זמן שהוא לא היה שוטר):

סוחר: "הלו! צריכים סמים?! יש הכל! ג'אראס! קוק! MD! אקסטזי! אופיום.... חגיגת! רוצים חגיגת?!".

עיניה של אחת הבנות נדלקו למשמע ה-MD, וכמו שבנות עושות, ובייחוד ישראליות, שכנעה אותנו לקנות גרם (עוד 4,800 רופי יצאו מידנו, ללא אפילו נכונות מצד הבחורה לשלם את חלקה, לא לפני שלקחנו ולא אחרי). חזרנו לחדר נלהבים, ערבבנו בבקבוק מים והתחלנו לשתות. היה ממש קשה שלא להדליק ג'וינט בזמן שחיכינו לו שיעלה, אבל בסוף הוא עלה והיה מעולה, רק שכל אחד מאיתנו קיבל את זה קצת אחרת:

ע', התחיל להלחץ ממש ממה שקרה לו והלך למיטה. הבחורה הלכה כמה דקות אחריו לראות מה קרה לו. ד' נדלק לחלוטין ובעיניים פעורות וחיוך אינסופי החל למשש מכל הבא ליד (את שער ראשו, את ברכיו, את כפות ידיו, את הבחורה, את הגליל קרטון של נייר הטואלט....). אחרי כמה זמן גם הוא הלך למיטה לראות מה קרה לע'. אחרי כמה דקות נוספות מסתבר שלא קרה כלום והפמלייה חזרה לסלון, אלי ולשתי הבנות האחרות, שלא הסכימו לנסות מה-MD, אלא רק עישנו ועישנו ועישנו... ואני? אני גילגלתי וגילגלתי וגילגלתי ותוך כדי דיברתי ודיברתי ודיברתי... זרם תודעה, או זרם מחשבות בלתי פוסק, כל מה שעלה בראשי אמרתי.... וזה היה טוב, כל כך טוב... כל כך רציתי לדבר שהסכמתי אפילו להקריא את כל התסריט שכתבתי והדפסתי לקראת הטיול (על מנת לשכתבו במהלך הטיול, דבר שאכן עשיתי על חוף הים בשלב מאוחר יותר של הטיול). היה כיך, היה ממש ממש כיף. עד שמונה בבוקר לא נרדמנו (התחלנו עם הישיבה הזאת ב-5 בערב). ע', ד' והבנות הלכו במהלך הזמן הזה מספר פעמים לאכול משהו בחוץ... אני לא רציתי לצאת מהחדר, היה לי כל כך נעים ובזמן שהלכו כתבתי... אולי מתישהו אחזור לזה ואוכל לקרוא ולהקליד את מה שכתבתי על הסם הזה...

בסוף ירד לנו לגמרי הכימיקל, נשחקו לנו לחלוטין הלסתות והשיניים מרוב לעיסות ונפלנו לשינה קצרה שלאחריה עוד ישיבות בלתי פוסקות של ג'אראס....

סה"כ באנג'ונה נראה לי שהיינו משהו כמו ארבעה לילות, במהלכן הלכו כמעט שלוש טולות וגרם אחד של MDMA. במהלכן גם שמנו את הבגדים בכביסה, שהתעכבה ועיכבה אותנו ביציאה מאנג'ונה לעבר חופים יפים יותר (החופים של אנג'ונה ממש לא... וממילא לא היו שם מסיבות עדיין, בגלל הגשם). בסוף הכביסה הייתה מוכנה, שתי כוסות מלאות בבדלים נשברו לנו בחדר, המון לכלוך על הרצפה, והמון בקבוקי מים ריקים... ברחנו משם לפני שבעל המלון ישים לב ונסענו לקלנגוט... החוף אליו אמרו הבנות שהן נוסעות. הגענו לשם ולא היה שם כלום כמעט. איזה הודי תגרן הוביל אותנו בדרך-לא-דרך למה שהוא קרא לו בית מלון, ואנחנו קראנו לו בית המגורים של המשפחה שלו ובו הוקצה חדר לאורחים משלמים. ברחנו משם לפלולים... לא לפני שכיאה לסטלנים רציניים חזרנו לאנג'ונה, לחדר המטונף ולבעל המקום המאיים, כדי לקחת את הפלאפון שקיבל ד' ממקום עבודתו למקרה שיקרה משהו קריטי שלא יוכלו להתמודד איתו בלעדיו...

(יאללה, נגמר לי הכוח באצבעות... פעם הבאה פלולים... והיות ונשארנו שם עד לסוף הטיול, ככל הנראה מדובר גם בפוסט האחרון על הודו ואוכל לחזור לשגרת הפוסטים הרגילים המתארים את ההווה או סתם סיפורים פרי דמיוני).