לאחר שחזרנו לאנג'ונה כדי לקחת את מכשיר הפלאפון של ד' המשכנו עם המונית לחוף פלולם (הישראלים אומרים פלולים). נסיעה של כשעתיים הייתה קטנה עלינו כבר, ולא הרגשנו איך הזמן עובר. מזג האוויר היה מצויין וכבר לא יכולנו לחכות לקצת ים ושמש אחרי כל הגשם הזה. ירדנו ברחוב הראשי שמוביל אל הים... כבר נראה טוב, רחוב עם חנויות רבות, סוכני נסיעות, בגדים, תבלינים, פסלים וכו'. כמה תיירים משוטטים לאורך הרחוב, חלק לא מבוטל מהם כמובן ישראלים. ירדנו אל החוף אחרי איזה הודי שאמר שיש לו חדר בשבילנו ובאותו רגע שחציתי את השער שמפריד בין הרחוב לים נפלה בראשי הכרעה - את המקום הזה אני לא עוזב עד סוף הטיול. החוף הקסום הזה נמתח מקצה לקצה לאורך כ-800 מטר (הערכה פרועה שלי, אל תתייחסו למידות, אין לי מושג בזה, זה סתם התרשמות). בקצה הצפוני של החוף יש אי, שחברי ד' כינה אותו "אי הקופים", על שם משחק המחשב הידוע (מאוחר יותר גילינו שגם המקומיים מכנים אותו אי הקופים, ושכנראה באמת יש שם קופים... אישית אינני יודע, כי הניסיון היחיד שלי להגיע לאי עלה בתוהו - החלקתי על הסלעים כמו טמבל, נחתכתי קלות ברגליים וביד שמאל... מאז לא ניסיתי לעשות שום דבר פעלתני מדי). בקצה הדרומי של החוף ישנם סלעים והמון ילדים, משהו כמו בעל זבוב, לא ברור... ובכלל לכל אורכו של החוף רזורטים (בנגולוס, מסעדה, פאב...) בזה אחר זה. המחירים נעים מ-150 רופי ללילה (בשביל בנגולו רוטט מעץ, עם מקלחת ושירותים מחוץ לחדר) ועד 1,500 רופי ללילה (לבנגולו מפואר עם מזגן, מקלחת ושירותים בתוך החדר). ההודי לקח אותנו לסמיר, בנגולו ב-250 רופי ללילה, עם מקלחת ושירותים מעאפנים בחדר. הכל רעד, הכל היה מגעיל, והאנשים שם הלחיצו אותנו בקשר לעישון. יש אמרו להזהר וכאלה, ושיש המון לחץ מהמשטרה שם. אז נזהרנו ואחרי לילה עפנו משם למה שהסתבר עם הזמן להיות המקום הכי משתלם בחוף - Silver Star - ממש קרוב לרחוב הראשי, ממש קרוב לפאב הכי טוב (Cafe del Mar) ובעצמו בעל המסעדה הטובה ביותר על החוף (חובה, אבל פשוט חובה להזמין שם את ה-golden fry calamari). חדר לשלושה, ממבנה אבן, שירותים עם מים יורדים בתוך החדר ומקלחת עם עוצמת זרם סבירה, כל זה ב-350 רופי ללילה. היה נהדר!

הכי מבוגר בחוף

צ'צ'ו היה הכינוי שלו וככה כולם קראו לגדי בן ה-61. צ'צ'ו יצא לא מזמן לפנסיה מוקדמת מאיזה בנק שעבד בו, אמר שלום לאישה והחליף את יהוד בהודו לכמה חודשים כדי לטייל עם בנו, שבדיוק היה בעיצומו של טיול-אחרי-צבא. הבן של צ'צ'ו אמנם היה שם בפלולם, אבל צ'צ'ו התרועע עם החבר'ה יותר מבנו. בבקרים הייתם יכולים לראותו רץ על החוף מקצה אל קצה ובערבים היה שותה בדל-מאר בירות ומעביר צינגלות כמו כל אחד אחר, ללא הפליה. לא אגזים אם אומר שהיה פופולרי יותר מהרבה בני עשרים ו, שהיו על החוף... בהזדמנות זו אני רוצה להצדיע לצ'צ'ו ולהודות לו על שהראה לי שיש אלטרנטיבה לחיים אחרי גיל 60.

הכי צעיר בחוף

מרגע שהגענו לפלולם וניסינו לברר איך מתארגנים אמרו לנו כל מיני ישראלים על ילד בן 13 שמוכר ג'אראס, אבל רק בתנאי שיתנו לו להפיל כמה ראשים. אחרי כמה ימים יצא לי לראות במי מדובר.

לאסי, ככה הוא קרא לעצמו או שבאמת קראו לו ככה. יצא לי לדבר איתו פעמיים. בפעם הראשונה ישבתי במסעדה של הסילבר סטאר, כמו בכל בוקר, שתיתי צ'אי ועישנתי את הג'וינט של הבוקר. לאסי הלך לאורך קו המים. ילד בן 13, נראה צעיר יותר, בלונדיני עם עור בהיר ועיניים גדולות כחולות, שמביעות איזושהי תחושה שאני לא מכיר אבל בהחלט יודע שהיא לא תחושה של ילד בגילו. הוא התקרב לשולחן שלי ושאל אם אפשר להצטרף. אחרי כמה שניות שישב מולי ובהינו זה בזה שאלתי אותו לשמו. "לאסי", הוא השיב. "ומאיפה אתה?". "נורווגיה", אמר. "כמה זמן אתה כבר פה?". "חודשיים". "ומתי אתה עוזב?". "כמה חודשים... אולי", לחש ומשך בכתפיו. ראוי לציין שכל השיחה הזו היא באנגלית צחה, לפחות מצידו. "יש לך באנג?", שאל והראה לי חתיכת ג'אראס שהפכה למעין פלסטלינה בידו. "אין לי באנג", שיקרתי, "אבל אם אתה רוצה יש לי קלפים, אפשר לשחק". "אני לא טוב במשחקי קלפים". "לא משנה, אני אלמד אותך משחק שלא צריך להיות בו טוב, רק מזל". "טוב, אבל אין לי מזל".

הלכתי להביא את הקלפים מהחדר, אבל לצערי זה היה לילה אחרי לילה קשה שעבר על כוחותינו - ע' הכיר בעזרת צ'צ'ו איזו ישראלית שבילה עמה את הלילה ותוך כך איבד את הקלפים. אחרי שני לילות של זיונים (ססגוניים וחזקים לטענת ע') היא עזבה אותו בטענה ש'זה לא זה' (אז מה זה לעזאזל?). לא היו קלפים, חזרתי ללאסי ללא משחק וללא באנג. לאסי התאכזב והלך למצוא באנג אצל אחרים.

בפעם השנייה שפגשתי את לאסי זה היה בשעה מאוד מאוחרת של הלילה באיזה מסעדה נידחת על החוף. הייתי שיכור ומסטול, בגלל שחגגנו יומולדת פיקטיבית לאיזו אנגליה אחת על החוף. לאסי ישב שם ליד אמא שלו ואחותו התינוקת, ועוד הרבה גברים ונשים אירופאים שמעשנים, שותים ומנגנים אל תוך הלילה. אחד הגברים העביר ללאסי את הג'וינט והוא עישן כמו שסנופ דוג מעשן... כאילו אין מחר. האמא, מסתבר, ביקשה מהגבר שיתן ללאסי לעשן, זה מרגיע אותו לטענתה... לאסי המסטול ניגש אלי ושאל אם אני רוצה לשחק שש-בש. הסכמתי ונתתי לו לרמות אותי ולנצח. הוא שמח, לפחות ככה נראה לי.

בין הפגישות האלה ולאחריהן ראיתי אותו כמה פעמים על החוף, לפעמים משחק עם הכלבים העזובים, לפעמים סתם הולך מדוכא, מחפש כנראה באנג ומישהו לעשן איתו, מישהו שיתן לו יחס. לא הבנתי בדיוק מה הוא עושה שם עם האמא שלו ואחותו התינוקת. הבנתי ממנו שהוא מעולם לא היה בנורווגיה ובקושי מדבר את השפה. רק אנגלית הוא יודע.

החבר הערבי שלי

ערב אחד ישבנו כרגיל בדל-מאר, עישנו קצת, שתינו קצת והתארגנו למשחק קלפים עם שתי בחורות, שסיפורן עוד יסופר בהמשך. אחד שישב לא רחוק מאיתנו שמע על המשחק ושאל אם אפשר להצטרף. משהו במבטא שלו נשמע לי קצת מוזר, ומהר מאוד התברר לי למה. מסתבר שהוא ערבי ישראלי בן 27, שגר בתל-אביב כבר 10 שנים. אחד האנשים המשעשעים והמעניינים ביותר בחוף, ומאותו ערב אחד החברים הטובים שלנו בפלולם. קצת מוזר שצריך להגיע לקצה העולם כדי לדבר עם מי שכאן אין סיכוי לדבר איתו, בטח לא להיות חבר שלו (כן, זה נמשך גם כאן, לפני יומיים היינו אצלו בתל-אביב, הכרנו את אדהם, היה אחלה!). האשם הוא הערבי הראשון שהכרתי שמטייל בעולם, הוא הגיע לפלולם עם חבר מהארץ, רותם, וביחד הם נשארו איתנו על החוף עד שעזבנו ממש. יותר נכון, שכנענו את האשם להאריך את השהייה שלו בפלולם בשבוע כדי שישאר כל עוד אנחנו שם. בסוף הוא עזב יום לפנינו את החוף.

שתי בחורות שסיפורן עוד יסופר

גלי (29) ומיטל (חגגה 27 בפלולם) טסו להודו מהארץ ביחד, אך נפגשו רק זמן קצר לפני הטיסה לצורך הטיסה ביחד. הן נחתו במומביי ואחרי כמה שעות במונית, לא מצאו מקום שנראה להן סביר לישון בו, ולכן המשיכו עם המונית עד לפונה. פונה הגעילה אותן ולכן לקחו טיסה לדלהי. אחרי כמה שעות במונית בדלהי, לא היו מוכנות לרדת בשום מקום, הכל נראה להן מגעיל ולכן הכריחו את הנהג לקחת אותן הלאה לעיר אחרת... אחרי שבועיים במוניות הן הספיקו לעבור ברישיקש, פושקר, אגרה וכו'... עד לגואה. שבועיים במוניות וטיסות, בקושי לילה או שניים במקום אחד. הכל הגעיל אותן נורא ולא היו מוכנות להשאר בשום מקום יותר מדי. אבל כמו כולם, הן הפכו למתנחלות ברגע שראו את פלולם. ואני כבר הגעתי למסקנה שזה איזה משהו עם הגנים היהודיים כנראה. מגיעים למקום יפה ולא מוכנים לעזוב. מבין את המתנחלים לגמרי.

גלי חטפה בפלולם איזה זיהום כיבה וכעבור כמה ימים של סבל אישפזה עצמה בבית החולים, הלא רע בכלל, שיש שם (אבל בכל זאת, 2000 רופי ללילה זה קצת יקר בשביל חדר בפלולם, ועוד לא ליד הים). בכניסה לבית החולים מורידים נעליים, הכל נקי, שקט ומסודר. אווירה של בית משוגעים נטוש. נטוש משום שהיו שם רק 3 חולים כולל גלי. המון אנשי צוות, ואחיות שנראות כאילו ירדו עכשיו מהעצים. במהלך השהייה שלה בביתה החולים שוכנעה גלי לבטל את הטיסה העתידית שלה לתאילנד ולשנות את הטיסה מגואה למומביי וממומביי לישראל לתאריך קרוב ככל האפשר. לאחר כמה ימים התחילה להרגיש טיפה טוב יותר ושינתה את כל הכרטיסים בחזרה לקדמותם. כעבור כמה ימים דחתה שוב ושוב ושוב את הטיסה לתאילנד. אתמול קיבלנו ממנה מייל שהיא עדיין בפלולם. מיטל הספיקה לנסוע לקרלה ולחזור, אבל גלי עוד שם, כל הזמן הזה. מתנחלים או לא? לי אישית יש תחושה עכשיו של קריעת לב של אחרי התנתקות, אני מת לחזור.

מסיבות ריקודים

בפלולם, כך אמרו לנו, אי אפשר להשמיע מוסיקה אחרי 23:00, המשטרה לא מוכנה. בגלל זה כל המסיבות הן באנג'ונה, בואגאטור ולא בפלולם. בגלל זה ארגנו שם מדי פעם איזו מסיבה עלובה על החוף או ביער. היינו בשלוש כאלו, כששמענו שיש, והיה מאוד עלוב, לא ריקודים, לא אלכוהול ולא מוסיקה. שום דבר שיעשה מסיבה טובה. כך את רוב הערבים והלילות בילינו בקפה דל-מאר, בישיבה, שתיית בירה, יין, וויסקי ועישון. היה נחמד אבל בשבוע האחרון היה ערב אחד של שבירה. הגשם ירד בעוצמה והאלכוהול חילחל לעומק המוח. בייאוש קמנו מכיסאותנו, חמישה חבר'ה, בנים ובנות, והתחלנו לרקוד לאיזה שיר שהתנגן. עד מהרה הצטרפו אלינו עוד ועוד והתחילה מסיבת ריקודים שנמשכה כשעתיים. מאותו ערב, כל ערב, הייתה מסיבה, ובכל ערב היא התארכה יותר יותר. בעל המקום ההודי החביב, הסכים להמשיך עם המוסיקה משום מה... כנראה גילה שכשאנשים רוקדים יותר, הם שותים יותר וכששותים יותר יש יותר כסף לשחד את השוטרים ומרוויחים יותר כסף. לזכותנו יזקפו אותן מסיבות ריקודים מעולות, ואני מקווה שהן עוד נמשכות בדל-מאר כל לילה, אם אתם נוסעים תבדקו לתספרו לי.

גאות ושפל

עד שהגענו לפלולם הרגשתי מעט שפל ומאותו רגע גאות שלא תיאמן, עד כדי כך שאפילו לא היה לי כל כך משנה שפיספסנו את הירח המלא באנג'ונה, משום שטסנו לארץ ביום של הירח המלא. את מסיבת הפול-מון שם אתפוס כבר בפעם אחרת, ככה יש לי תירוץ מעולה לחזור לגואה עוד פעם ובפעם הבאה אני מקווה לתקופה ארוכה יותר ולשלב את זה עם טיול ארוך יותר בהודו. אולי אחרי הסטאז', אולי אחרי שנפיק את הסרט שאני חולם כל הזמן... חזרה לגואה, בבוקר, בשיא הגאות, אחרי לילה של ירח כמעט מלא, המרחק מהחוף לקו המים הוא שני מטרים. בערב ובלילה, בשיא השפל, המרחק מהחוף לקו המים הוא כמאה מטרים... צועדים וצועדים, על כוכבי ים, שושנות ים, צדפים, סרטנים, דינונים (קלמרי בלשון הרעבים) ושאר דגיגים שנשאר על החול בגלל השפל, ולא מגיעים אל הים, שנסוג באופן המדהים ביותר שראיתי בחיי. עד כדי כך הוא נסוג, שאפשר ללכת ברגל לאי הקופים, שבדרך כלל, בגאות, מוקף במים ובשבל מחובר ביבשה לחוף. כך לקראת ערב, בשפל, משרטטים ההודים מגרשי כדורגל וקריקט על החוף ומשחקים כל עוד אפשר, הפרות יורדות אל החוף להתבונן בשקיעה, והתיירים הולכים אנה ואנה מנסים לספוג כמה שאפשר מהקסם הזה של פלולם. ושוב, בי נשבעתי, אני חוזר.

סוף דבר

שבוע לפני סוף הטיול ע' אמר שנמאס לו מפלולם, שכן התמלא יותר מדי אנשים כבר, והוא רוצה מקום שקט יותר. נסע לארמבול ואנחנו נשארנו (מתנחלים עד הסוף). אחר כך נפגשנו איתו בנמל-התעופה, טסנו למומביי (33$ כרטיס, משתלם!), הצלחנו להסתדר שם והעברנו את הלילה האחרון בישיבת סיום ורום-סרוויס מעולה. אבל אחזור ללילה אחד קודם, לפלולם - הלילה בו נפרדנו מכולם במסיבת פרידה גדולה בדל-מאר ובפאב הצמוד לו (ששיך לאיזה אירי שמן). היה עצוב והבטחנו שנדבר וניפגש בארץ, אפילו שאני יודע שזה תמיד שונה בארץ. כי כמו שאמר קרל מרקס, ההוויה קובעת את התודעה, ומה שעובד בהוויה ההודית בגואה לא בטוח יעבוד בהוויה הישראלית. כי שם אנחנו תיירים, שבאו להנות, וכאן אנחנו סטודנטים, רואי-חשבון, מתכנתים, עורכי-דין, מעצבי אופנה, פיזיותרפיסטים, דוקטורנטים, עובדים סוציאלים...

שאלו אותי מתישהו באמצע החופשה בגואה כמה זמן אני מטייל. "25 שנים", עניתי.