לקראת היום הראשון האחרון ללימודים האקדמיים שלי (לפחות עד שאתחיל מתישהו, אם בכלל, תואר שני) התעוררתי מה-זה מוקדם. התעוררתי מה-זה מוקדם בגלל שהלכתי לישון מוקדם. הלכתי לישון מוקדם בגלל ארבעה או חמישה ראשים חום (קיסוס מאסיבי) שהפלתי בין 18:00 ל-20:00 אתמול בערב, אחרי שלא נגעתי בכלום כבר 10 ימים. אז נרדמתי ב-22:30 והתעוררתי בסביבות חמש ומשהו הבוקר. היה סגרירי ומשעמם ואני מתחיל ללמוד רק ב-11:15 (ומסיים ב-14:30) אז החלטתי להיזכר בהודו ולכתוב על זה קצת (ראו את הפוסט הקודם). אחרי זה שתיתי עוד כוס קפה מול ערוץ 10, אחלה תוכנית יש להם, נחמה למתעוררים מוקדם מדי. אחר כך השתעממתי עוד קצת ועלה לי רעיון לכתוב משהו לקראת היום הראשון ללימודים. אז הנה לכם הסיפור על איך שפגשתי את אלוהים (בברכת שנת לימודים פורייה וכו', ואולי תזכו גם כן לפגוש את אלוהים מתישהו השנה):

כמו שבודהה קיבל את ההארה הזאת שלו ומאז ועד היום הוא מושא הערצה, כך גם אני קיבלתי איזו הארה כשעמדתי בפקק של ז'בוטינסקי לכיוון פתח-תקווה.

אין לי מושג איך הגעתי לשם. הכל היה בסדר, הייתי ברחוב שהיא אמרה לי להיות בו ולקחתי את הפנייה השנייה אחרי הפיצוצייה של אורן, בדיוק כמו שהיא אמרה לי. אחרי כמה מטרים כבר הבנתי שעשיתי טעות. פתאום הרחובות שהצטלבו עם הכביש שנסעתי עליו לא היו הרחובות שאמורים להיות, והכביש התעקל במקומות שהוא לא אמור היה להתעקל. היא אמרה תמשיך ישר עד לצומת T, ואני ניסיתי להמשיך ישר, אבל ראיתי שאין T ואין סיכוי ל-T. אם אני אשתה איתה קפה זה כבר לא יהיה בעשר דקות הקרובות. התחלתי להלחץ והחלטתי לפנות שמאלה במקום שנראה לי סביר לפנות בו שמאלה. מטרים ספורים אחרי הפנייה מצאתי את עצמי תקוע בפקק של ז'בוטינסקי לכיוון פתח-תקווה. האנטנה המחורבנת על הגג של האוטו שלי לא הצליחה לקלוט שם שום תחנה חוץ מאיזה משהו פיראטי של חרדים. הפלאפון המיושן התחיל להראות סימנים של גסיסה וסירב להוציא שיחה אחת בודדה. התחלתי לכתוב SMS ושמעתי דפיקות על החלון. השוטר סימן לי לפתוח ורצה לרשום לי דו"ח על שדיברתי בפלאפון. למזלי בדיוק אז הבטרייה שבקה והמכשיר מת. אז השוטר התפשר ונתן לי קנס של 100 שקל על שלא הייתי עם שתי ידיים על ההגה. בפקק תנועה שאין לו התחלה ואין לו סוף קיבלתי דו"ח משום שלא הייתי עם שתי ידיים על ההגה. מבינים? אם לא הייתי רואה את אלוהים מיד כשהשוטר עזב אותי עם הדו"ח ביד, ללא ספק הייתי משתגע מעצבים. אבל דווקא כן ראיתי את אלוהים מיד כשהשוטר עזב אותי.

המכונית שלפני התקדמה בשלושה מטרים ואני העברתי לראשון כדי להתקדם טיפה גם כן, כנהוג בפקקי תנועה. התקדמתי מעט עם הרכב וכמעט פגעתי בו, באלוהים, שבדיוק החליט לקפוץ מולי לכביש כדי לחצות לצד השני, כנראה לשאוורמות מעבר לכביש.

"בואנה, השתגעת או משהו?! אתה רוצה להרוג אותי?!", היה המשפט הראשונה שהוא צעק לעברי, תוך שהוא מנופף בידיו בעצבנות.

"מצטער, בחיי, לא שמתי לב, בדיוק קיבלתי דו"ח ו... נו... אתה יודע איך זה", התנצלתי דרך החלון שהיה כבר פתוח בגלל השוטר.

אלוהים התקרב אלי וממש הכניס את ראשו מבעד לחלון המכונית כדי ללחוש לאזני, "זה בסדר, לא קרה כלום. אני יודע איך זה ששום דבר לא הולך כמו שתכננת". הוא שם לי יד על הכתף והמשיך בחיוך אבהי כזה, "איך שלא יהיה, אני קופץ לקנות מנה פה ממול, אם בא לך אני יכול לקנות לך אחת, בטח עוד תהיה כאן עד שאחזור".

"עזוב, אני לא ממש רעב וגם ככה אין לי יותר מדי כסף עלי... ובכלל אני מאחר לדייט ולא רוצה גם להגיע באיחור וגם להגיע עם בטן נפוחה משאוורמה ונשימה מסריחה מעמבה...".

"איך שאתה רוצה", הוא אמר בהבנה, "שיהיו לך אחלה חיים, ושים לב יותר טוב, שלא תהרוג מישהו בטעות", הוא צחק והושיט לי יד דרך החלון. לחצתי את ידו הגדולה והחמה ותוך כדי הלחיצה הוא אמר לי "דרך אגב, אני אלוהים". אני הייתי די בהלם מזה והוא כבר היה ליד דוכן השאוורמה לפני שהספקתי להגיד לו שלי קוראים איתי. אחר כך כשחשבתי על זה הבנתי שזה לא משנה, כי הוא בטח כבר יודע איך קוראים לי ובגלל זה הוא לא חיכה שאני אגיד לו.

אחרי שעה נוספת של הסתבכויות בפקקים ובדרכים הגעתי אליה. היא הייתה כבר עצבנית נורא אבל אחרי שהסברתי לה כל מה שקרה היא צחקה עלי וסלחה. בסוף שתיתי תה ולא קפה ואחרי התה שכבנו והיה מעולה. אחרי כמה שבועות היא זרקה אותי בטענה שאני אידיוט, אבל לי לא היה איכפת, כי בזכותה פגשתי את אלוהים וזה כנראה היה חלקה בחיים שלי, לא פחות, לא יותר.