ואני אומר "קיבינמט אזיקים וקיבינימט פילוסופים!".

בפעם הרביעית והאחרונה התחלתי את השבוע הראשון לשנת הלימודים. רוב השבוע עבר כבר ונשאר רק עוד שיעור אחד ביום שישי. כן, כן, ביום שישי! לראשונה בתואר החלטתי ללמוד ביום שישי. לא יודע למה בדיוק אני עושה את זה. כנראה שזה בגלל שאני טמבל או בגלל שאני יודע שאני אבריז מהשיעור הזה המון, מה שאומר שאני טמבל בכל מקרה. האמת, אין לי בעייה להיות טמבל. עובדה, אני ממשיך ללמוד את התואר הזה, למרות שברור לי לחלוטין כבר שאני לא הולך להיות עו"ד בחיים שלי. אני ממשיך עם שנה ד', למרות שברור לי לגמרי שאני הולך להשתעמם רוב הסמסטר הזה ממש עד למבחן האחרון. אם בשנה שעברה עוד היו לי הקורסים של קולנוע במקסיקו שעזרו לי להעביר את השנה בנעימים והביאו אותי לרצות להגיע לאוניברסיטה, הרי שהשנה אין דברים כאלו והסיבה היחידה בעצם להגיע ללימודים היא החבר'ה.

איכשהו קורה במהלך שנות הלימוד שמתגבשות להן קבוצות של אנשים, חברים, שדומים זה לזה בתפיסות העולם, בסגנון החיים ובשאיפות לעתיד. ככה יוצא שרוב הזמן החרשנים, שממש איכפת להם מציונים ומשקיעים כל רגע, אפילו בקפיטריה, כדי לעסוק במשפטים, מבלים עם אלה החרשנים. ככה נראה להם שכולם חרשנים באוניברסיטה וכולם רוצים להשיג ציונים גבוהים וככה הם נלחצים עוד יותר ומשקיעים יותר ו(לגישתי) מתחרפנים מיום ליום. לעומת זאת, הסטלנים, שמשקיעים את מה שצריך, אבל לא קופצים ועושים מעל ומעבר כדי להשיג, מבלים יחדיו ומקשקשים על הא ועל דא, לא רק בקפיטריה אלא גם בשיעורים (אלה שהם נכנסים אליהם כמובן). ככה נדמה להם שרוב הסטודנטים בכלל לא רוצים להיות עורכי דין ולרוב לא ממש איכפת מציונים. מה שגורם להם להיות רגועים יותר ועצלים יותר. מובן שיש גם את כל אלה שבין שתי הקצוות, או כאלה שזולגים מכאן לשם ומשם לכאן בהתאם למצב הרוח או למי שנמצא בקפיטריה באותה שעה. כמובן יש את הכוסיות שתמיד יושבות ביחד, ואת בני העשירים שיושבים יחדיו ומתבוננים בכוסיות. ובסופו של דבר יש את הבודדים, שסתם יושבים להם בדד.

ואני, איפה אני נמצא? אין לי שמץ של מושג, הרי אדם הוא ביקורתי בעיקר כלפי אחרים ולגמרי לא ביקורתי כלפי עצמו. טוב, לא כולם, אדבר על עצמי. אין לי מושג, אני קצת סטלן, קצת אוהב ללמוד, קצת נהנה לדבר על פוליטיקה ומשפט וקצת נהנה לדבר על קולנוע ומוסיקה ופילוסופיות בגרוש. האזיקים האלה של רוסו הם בראש של כולנו ולא בשום מקום אחר. אי אפשר להיות מוגבל, אלא על ידי המחשבות. ככה נראה לי, אבל יותר משאני כל הדברים לעיל, אני ככל הנראה נורא נאיבי, ונורא ילדותי וטמבל. מה לעשות, חושב שהכל אפשרי (סָבּ קוּץ' מילֵגַה, בהודית) ולא רק חושב ככה, אלא ממש מאמין. טמבל כבר אמרתי נכון?

אז שתהיה שנה טובה לכל הסטודנטים, מי שלא יהיו, וגם לכל השאר, למה לא בעצם? גם ככה אחרי שנה א' באה ב' ולאחריה ג' ולאלה שאכלו אותה גם ד', ה' וה' ישמור (לא עלינו) גם ו' או ז'.... בכל מקרה מתישהו זה נגמר, וכמו על כל דבר, בני אדם מתבאסים כשמשהו שהם רגילים עליו נגמר.