"חייבים לעשות משהו", אמר לי היום חבר שלי בפעם המי-יודע-כמה.

"אני יודע", עניתי לו ולקחתי שאיפה עמוקה לקראת הנאום המוכן מראש שלי למצבים כאלו. "אני יודע, אבל כבר המון זמן שאנחנו רק אומרים שצריך לעשות משהו ולא עושים כלום, חייבים להכריח את עצמנו. הרי כולם אומרים לעצמם שחייבים לעשות משהו, חלקם אפילו יכולים מבחינת הפוטנציאל שלהם לעשות משהו. עם זאת, רוב האנשים לא עושים דבר. נשארים כפי שהם, שומרים על הסטטוס-קוו הנסתר מן העין שלבני המעמד הגבוה כל כך נוח איתו. והם גם דואגים לזה יופי, אותם בעלי הון, השולטים באמצעי הייצור. אתה עובד עבורם כעשר שעות ביממה, חוזר הביתה מותש נפשית וסחוט שכלית, כך שאין לך כל רצון או כוח לעשות דבר בנדון, וכאילו כל זה לא מספיק, הם גם מייצרים עבורך טלוויזיה משמימה, שאינה מעוררת כל מחשבה או חשיבה, אשר עלולות חלילה להביא אנשים לעשות מעשה ולשנות מצבם. לכל היותר הטלוויזיה מייצרת באנשים מחשבות בלתי מסוכנות ואף מועילות לאותם קפיטליסטים, נסתרים יותר או נסתרים פחות. כך פתאום חושב לו אדם, אני רוצה סלולרי מהדור השלישי או נראה לי שאני צריך לרדת במשקל. מחשבות חסרות כל משמעות ויותר מכך, אינן דוחפות אדם לפעולה בעלת משמעות חיובית על חייו".

הוא מסתכל עלי, מהנהן בראשו ומלמלמל "נכון, נכון, אז מה עושים?".

"אין מה לעשות, נתחיל לכפות על עצמו לפעול, ננסה בכוח כמה שיותר עד שנתייאש או נמות, מה שיקרה קודם. לפחות נוכל להגיד שניסינו, עד כמה שזה שווה להגיד כאלה דברים. במקרה הכי גרוע תמיד אפשר לחזור לעבודות הרגילות, המשעממות עם המשכורות הממוצעות, שנועדו להגשמת חלומותיהם של אחרים ולא חלומותינו שלנו".

"ומה בינתיים?"

"בינתיים נתחיל לתכנן, אין ברירה, השנה הזו תחלוף, החוזה שלי יסתיים ואז כבר תהיה לנו תוכנית פעולה סדורה ונוכל לפרוץ בשיא הכוח".

"וזה יעבוד?"

"ברור שזה יעבוד, זה חייב לעבוד. אחרת בשביל מה אנחנו כאן".

"אה, תראה הנה ג'ו מקפה ג'ו", מפנה את תשומת ליבי למכונית פאר עם גג פתוח, שעל אחוריה לוגו רשת בתי הקפה הידועה ובתוכה אדם מחויט ויקר שותה משקה חם מתוך כוס קלקר חד-פעמית של קפה ג'ו.

"כל הכסף שלו והוא בכל זאת שותה קפה ג'ו, שהוא מקבל בחינם..."