אחרי כחודשיים של חורף ללא גשם, התחילו אתמול השמיים להמטיר עלינו כמעט ללא הרף. לכל אלה שמחפשים סימנים בכל דבר וגם לאלה שלא, היה זה סימן בלוויה שנערכה אתמול בצהריים לאחותה של סבתי, שמאוד אהבה גשם. אז גם השמיים בכו עם המשפחה וגם זה היה גשם לכבוד אהבתה של המנוחה לגשם, ועבורי זו היתה הלוויה הראשונה שלא נערכה בחום כבד מנשוא. המשפחה התאספה, והחברים התאספו, וברמקול הודיעו להתכנס באולם, שם נאמרו כמה ברכות ונקרעו כמה חולצות וזלגו כמה דמעות, בעיקר של בנותיה ואחיותיה. כשהגיע הזמן להתחיל בצעידה לעבר הקבר התחלקו האורחים לאלו שצעדו ולאלו שנסעו באוטובוס, גם מפאת המרחק, שכן בית הקברות קריית שאול כבר מלא ונותרו חלקות מעטות בלבד, וגם מפאת הגשם. במהלך הצעידה שמתי לב שהולכים לכיוון הכללי בו נמצא הקבר של אמו של אבי.למי שמחפש סימנים בכל דבר וגם למי שלא, היה זה סימן כלשהו שהקבר הטרי היה בצמוד לקבר של סבתי, שנקברה לפני 19 שנים. במקום בו היה שביל נטול קברים, כרו קברים חדשים בשל חוסר במקום ובמקרה לגמרי חלקת הקבר בלוויה אתמול היא זו הצמודה לקברה של סבתי. הלוויה נמשכה ונפרדו מהמנוחה בשקט יחסי, ללא צעקות של כאב, הואליומים כנראה מועילים. תם הטקס וכולם התפזרו עם הגשם. הלכנו לאיבוד קצת בבית הקברות ובהתחזקות הגשמים הגענו לרכב, רטובים לגמרי, מה שהביא לכך שחזרנו הביתה להתחמם, להתייבש ולמרק חם. לשבעה אולי נגיע הערב.