כולם מקללים. מסתובבים באיטיות במעגלים כמו זומבים בסרט אימה סוג ז'. "שחר המכוניות" (dawn of the cars, אם תרצו). מי שתגיד לו שאתה גר בתל-אביב ויש לך רכב, יגיד לך שזה חרא בתל-אביב, אין חניה, עוד תמצא את עצמך מחפש במשך חצי שעה חניה כל לילה ובסוף משלם לחניון (כי גם בחניון החינמי שהעירייה נותנת אין חניה ואם יש בו חניה, הרי שהחניה היא חינם רק עד שמונה בבוקר) או משלם כנס ו/או נגרר על כך שחנית באדום-לבן/על המדרכה/ בחניה אסורה אחרת. אה, וגם לא יבואו אליך יותר חברים, כי הם לא רוצים להגיע למקום שאין בו חניה. וגם אתה תפסיק לצאת לבלות, כי לא תרצה להזיז את הרכב עד שמצאת כבר חניה.

בקיצור, זה חרא. נכון. מצד אחד אין מספיק חניה בעיר ולכן לא כדאי להזיז את הרכב יותר מדי ומצד שני התחבורה הציבורית לא יעילה מספיק (למה לעזאזל האוטובוסים לעולם לא מגיעים בזמן, או לא תדירים מספיק או שבכלל לא קיים קו שמגיע למקום אליו אתה צריך להגיע ואתה נאלץ להשתמש בשני אוטובוסים??), וממילא די יקרה.

ובכל זאת, כמו אופטימי טוב, או אדיוט טוב, שזה היינו-הך כמובן (ע"ע "סוג של אושר"), אני יכול למצוא בזה גם משהו טוב. תארו לכם שכל יום אתם זוכים בלוטו. או שבכל יום אתם הולכים ברחוב ומישהי/ו ממש שווה מתחיל איתכם. מן הרגשה כזו קטנה של אושר, של שמחה, של "איזה כיף, אני כל-כך בר-מזל!". כך בתל-אביב, כל יום מחדש, יש את ההזדמנות להרגיש זאת. אחרי סיבוב ראשון בחיפוש אחרי חניה, או סיבוב שני או שלישי או רביעי, אתה מוצא אותה, החניה שלך, החניה שחיפשת, החניה שתאפשר לך להעמיד את הרכב למשך הלילה ולעלות הביתה כדי לנוח ולהרגע. והרגע הזה, בו אתה רואה רכב יוצא מחניה ומבין שזו החניה שלך, ומחנה את הרכב, זהו הרגע הקטן של האושר בסוף כל יום עבודה, שמזכיר לך שדברים טובים עוד יכולים לקרות לך, לא משנה כמה חרא אכלת במהלך היום.