יושב שם, מתבונן כהרגלי. המוסיקה לאוזניי כמו הגלים והגלים לעיניי כמו המוסיקה. השמש שוקעת לאט עד שמגיעה קרוב לים ואז מאיצה את שקיעתה ונעלמת מעבר לקו האופק. הים ממשיך כרגיל וגם אני, כי מה כבר יש לי.

ובית קפה קטן
כסא, פסנתר, פסנתרן
ממול הים גועש
הזמן חולף לאט
וזה
כל מה שיש...

ומהים מזרחה, חזרה הביתה, כמו תמיד כשיום נגמר. אולי אני הולך, אבל אין זו פעולה, רק הרגל, וממשיך להתבונן. הרחוב מתארך ומתפתל. האנשים צועדים, חלקם מחייכים, חלקם לעברי. מעל לראשינו העצים הירוקים תמיד והבניינים המאפירים ומתקלפים יותר מיום ליום. מדהים איך כל יום הדרך הזו כל כך דומה ובכל זאת מצליחה לגעת בי.

ושוב אותו הילוך
ברחוב כמעט חשוך
עוד בית ועוד עץ
תסלח לי תן לי אש
וזה
כל מה שיש...

עוד פיתול ברחוב ועוד צומת ומעבר חציה שעליו מישהו מוכר אומר שלום, מה העניינים ואיך הולך ומתי תבוא. ואני משיב, כהרגלי, אבל ממשיך להתבונן. להתראות, להתראות, ואולי בשבת הבאה, מי יודע, וממשיך הלאה בדרכי. אולי אעצור במכולת, אולי אקנה פרי. אולי אמשיך הביתה מבלי לעצור, מישהו בוודאי מחכה, כמו תמיד.

ולפעמים - פגישה
ולפעמים - אישה
ורגע שרוגש
ואחר כך נרגע
וזה כל מה שיש...

והשמחה הזו בחדר המדרגות שוב תתעורר, הלב יפעם ביתר שאת וירמוז שיש יותר מזה. שיש יותר מללכת ולהתבונן. כרגיל, מבלי לשים לב בכלל, העלייה במדרגות והכניסה לדירה ושלום ונשיקה והתרגשות ורגיעה. שוב נשכב לישון, כדי להתעורר בבוקר של מחר.

ומה הלב דורש
את זה הוא לא אומר
מזה הוא קצת חושש
וזה כל מה שיש...

ועוד יום יתחיל עם תחושה של סיום.

ובית קפה קטן
כסא, פסנתר, פסנתרן
לקוח מבקש
נגן שוב את השיר
כי זה
כל מה שיש...