"וכך חיו להן באושר ועושר,

מלאנתלפים נמלים עד אור הבוקר".

אמא סגרה את הספר וגם את האור,

דובי עצם עיניים והתחיל לנחור.

בחלומו של דובי הוא הגיע לעיר הנמלים,

שם עמלו במרץ על הקמת תלים,

דובי התבונן ולא האמין,

כל כך הרבה אוכל לא ראה בחיים.

מחדקו הארוך שלף לשונו

שאב הנמלים כדי למלא את בטנו.

אך אבוי לו לדובי שלא יודע גבולות,

בטנו התנפחה וגדשה בנמלים קטנטנות.

אבל דובי ממשיך וזולל נמלים,

הבטן תופחת למימדים אדירים.

נמלה שמנמנה ונמלה אדומה,

נמלה פועלת ונמלה מחבלת,

ובטנו של דובי כמעט מתפוצצת.

דובי שמע פתאום "בום!" וחש בכאב,

פקח את עיניו, על המיטה התיישב.

בחן את בטנו, שנראתה לו בסדר,

התנשף והזיע כאילו רץ אלף מטר.

דובי המבוהל כבר היה על סף בכי,

איזה מזל שאמא הגיעה לתת נשיקה על הלחי.

"היה לי סיוט איום ונורא..."

אמא חיבקה, ליטפה ונישקה.

"אכלתי נמלים בעיר מופלאה,

אכלתי וזללתי ובטני התנפחה,

ונמלה מחבלת שפתאום התפוצצה".

אמא אמרה שהכל כבר בסדר,

ושהוא יכול לישון איתה ועם אבא בחדר.

הלילה חלף והסיוט נעלם,

אבל דובי זכר את כל מה שחלם.

בבוקר כשאבא הכין פנקייק נמלים,

דובי לא אכל ואמר "לא טעים".

"אבל הכנתי אותו בדיוק כמו תמיד,

זה הפנקייק שאתה אוהב מחלב נמלים אחיד".

לא סייעו התחינות ולא עזרו שכנועים,

מאותו הלילה דובי לא נגע בנמלים.

חלפו עוד ימים וחלפו עוד לילות,

אבא ואמא היו אכולים דאגות.

"הוא הולך ומרזה והופך גם אפתי,

חייבים לעשות משהו דרסטי",

כך אמא לאבא אמרה,

אבא הסכים וקרא לעזרה.

הרופא שהגיע בדק לדובי את הבטן,

הסתכל על הלשון ולקח בדיקת שתן.

"משקלך לא תקין, אתה הולך ונחלש,

אם לא תתחיל לאכול תהיה דקיק כמו קש".

דובי בכה ובמאמץ הוציא כמה מילים,

"אני רוצה לאכול, אבל לא נמלים!".

שקט דממה שרר אז בחדר,

ההורים המומים, הרופא חמור סבר.

חלפה לה דקה ואולי קצת יותר,

אבא אמר "זהו, אני מוותר".

אמא חיבקה את דובי, כי לא ידעה מה לומר,

כשלפתע הרופא הבריק ואמר:

"לא רוצה נמלים, אין שום בעיה,

בוא ונמצא לך אוכל לטעמך".

דובי חייך מלוא החדק ואמא שמחה,

רק אבא מילמל "זו בושה וחרפה!

דב נמלים לא אוכל עשב!

דב נמלים כשמו כן הוא וזהו".

"אז זהו שלא!", דובי התחצף קצת לאבא,

שכעס ואמר "נחייה ונראה מה יקרה הלאה".

בימים הבאים דובי ניסה לאכול

כמעט כל דבר בעולם חוץ מחול.

ניסה גזר וחסה, אך אין הוא שפן.

טעם גם חציל, קישוא ואורז בזעפרן,

אבל שום דבר היה לעניין.

עברו עוד ימים ועוד ניסיונות,

אכל גם קש גם חציר ומרק חלזונות.

דובי המשיך לרדת במשקל

ולא הצליח לאהוב שום מאכל.

הרופא התייאש ואמא כבר חזרה לעשן,

כשאבא הגיע הביתה עם מאכל מעניין.

"מהר, מהר לבוא לשולחן,

כל מי שבעוגת פרג מעוניין",

אבא קרא ודובי הגיע,

עייף וחלוש ותשוש ומזיע.

אמא פרסה העוגה לפרוסות,

עוגה ספוגית ולבנה עם נקודות שחורות.

דובי הזיל ריר ולא חיכה לכולם,

עד שהעוגה נגמרה מהשולחן הוא לא קם.

אמא שמחה והרופא נדהם,

"איך ידעת?", שאל את אבא אחרי שדובי נרדם.

"אני דב נמלים, כמו סבי ואבי,

אני אוכל נמלים וכך גם אשתי,

נמלים יאכל כל חייו גם ילדי".