ספרים שמעוררים אותך לחשוב הם בהכרח ספרים טובים. ממליץ לקרוא, ולהלן קצת מהמחשבות מנוסחות באופן שמחקה (מחווה) את סגנון הספר:

כשהכל טוב הכל טוב ואי אפשר לערער על כך. החיים התנהלו בשקט יחסי ושקט יחסי, אין מה לומר, זה טוב מאוד. אמנם הם לא רודפים את חלומות הילדות שלהם, אך הילדות שלהם חלפה מזמן והנה, באדיבות פרסומות, מותגים, פרזנטורים ובאזים, נוצרו להם חלומות חדשים לרדוף. לעתים, בלילה, כשהם מתהפכים לצד השני בניסיון נואש להירדם כבר לקראת יום עבודה נוסף, הילדות רודפת אחריהם קצת, מלווה בחלומותיה, וגורמת להם להתהפך שוב לצד השני. אבל, כשמתעוררים בבוקר התחושה הזו של היציבות שווה להם כל חלום שנזנח. מי שאת ילדותו בילה בלחלום, מכיוון שהמציאות היוותה אלטרנטיבה גרועה לחלומות, מעריך את היציבות של להתעורר כל בוקר עם מטרה ולעלות לאוטובוס עם יעד ברור. מקום העבודה הופך עם הזמן מלהיות אמצעי להשגת היציבות הזו למטרה אותה תמיד רצו להשיג. מעט מאמץ והנה הם כבר מאוהבים בעבודתם ומנמקים לעצמם באופן מפורט מדוע היא כה טובה להם ומדוע כדאי היה להותיר את חלומות הילדות בגדר חלומות בלבד. הרי אדם ראוי לו שיחלום ובעיקר חלומות שלא ניתן להשיגם. אם כי בלילה, החלומות ממאנים להגיע, הם מתהפכים לצד השני ומחכים להם, ומתהפכים לצד הראשון ומחכים עד שלבסוף הם נרדמים, כה תשושים הם נרדמים, עייפים מכדי לחלום. אבל היציבות הזו שווה את הכל, והחלומות בהקיץ, אותם חלומות שיצרו עבורם כה בקפידה, הופכים ברי השגה. הפלזמה החדשה בסלון, האיי-פון החדש בכיס, הרכב בליסינג, החופשה השנתית ביעד אירופאי מפנק והדירה המשופצת אדריכלית, כל הדברים שראוי לרצותם נמצאים מרחק גיהוץ של כרטיס האשראי מהם. אך ברגע האמת, כשהם עומדים מול הדברים והכרטיס נשלף מהארנק, ליבם מתרוקן מדם, בעיניהם לחלוחית ועצבות מציפה אותם, שכן גם מול האל.סי.די. בחדר השינה לא יצליחו לחלום.