ואז בוקר אחד, במפתיע, החל שידור מיוחד בכל ערוצי החדשות. שידור חי מהר הבית. באחד הערוצים יונית ושיערה מתבדר באוויר ההרים, "בשקט, בשקט, מתחת לאף של מיליוני אזרחים התגבשה הבנה...". זיפזפתי לערוץ האחר שם יעקב ושיערו צלול כיין, "תודה מיקי, אכן אנו עדים לרגע היסטורי, נשיא ארצות הברית כבר כאן, כך גם שאר הנכבדים...". בערוץ הראשון ההוא הצעיר ושיערו בריח אורנים, "כאן ממש ליד השולחן שמאחורי יתיישבו בעוד מספר דקות ראש הממשלה, נשיא סוריה, נשיא איראן, ראש ממשלת לבנון, מנהיגי הפתאח והחמאס...".

את החתימה עצמה ראיתי בסי.אן.אן. בחיי שהתרגשתי, נראה לי שאפילו בכיתי מהתרגשות. מההתייפחויות שנשמעו מהרחוב וקריאות השמחה שאחריהן הבנתי שזה בסדר, כולם נורא מתרגשים. בטלוויזיה ראיתי שגם אזרחי המדינות האחרות מאוד התרגשו. כולם יצאו לחגוג ברחובות. הגבולות נפרצו ועוד בטרם הסתיים היום הספיקו אלפי ישראלים לערוך קניות בשווקי עזה ולטייל ברחובות דמשק. ובכל מקום חיבק איש את רעהו ואמר דברי פיוס והזדהות.

למחרת הופיעו בטלוויזיה אותם כתבים עם שיער של אולפן ובעיניים מושפלות ושידרו שוב ושוב צילומי וידאו של המנהיגים מתפקעים מצחוק ואומרים "חייכו, אכלתם אותה! אחד באפריל, אחד באפריל!". ואני חייכתי, כמו שחייכתי עוד קודם, לפני המתיחה, כי מה כבר אפשר לעשות כשאוכלים אותה.