אלוהים לא משחק בקוביות, הוא משחק פוקר. שומר את הקלפים קרוב לחזה, כדי שלא יציצו, שומר על פנים קפואות, לא נותן שום רמז, אף סימן. אתה יכול ללמוד את כל המהלכים שלו באלפיים שנים האחרונות ועדיין לא תצליח לעלות על השיטות בהן הוא נוקט, לא תצליח לנחש אפילו מהלך אחד קדימה. ובחיים, אבל בחיים, לא תתפוס אותו מבלף. ככה זה, אלוהים.

בכיתה ה' התאהבתי בפעם הראשונה. היא היתה מלכת הכיתה ואני מלך הרצפה. אותה העריצו כל הבנות ולי הרביצו כל הבנים. המורים העריכו אותה והענישו אותי. הכל היה מושלם אילו רק היתה יודעת מי אני באמת ולא מזהה אותי רק כילד ההוא עם התלתלים הג'ינג'ים שיושב שם בשולחן האחורי בפינת הכיתה. היא, אם תהיתם, כמובן ישבה באופן סמלי במיוחד בשורה הראשונה באמצע, מול המורה, ליד סגנית המלכה.

נהגתי להעביר שיעורים שלמים במציאת זווית מבט נוחה כדי להשקיף עליה מעבר לכל התלמידים שישבו ביני לבינה. הזזתי את הראש שמאלה, נגלו אלי ירך ימין שלה והקוקו האסוף בקפדנות מאחורי ראשה, כל השערות מתוחות היטב ומהודקות כך שאף שערה סוררת איננה יוצאת מהקוקו. הזזתי את הראש ימינה, נגלה אלי טפח משד ימין שלה, שהחל כנראה להתפתח כבר אז כראוי למלכה. ואם הזזתי את הראש עוד יותר ימינה, יכולתי לראות את פרופיל פניה, עין כחולה אחת בוהקת, חצי שפה אדומה בוערת, ולחי ורדרדה מחייכת. זהו השלב שבו גם הייתי חוטף בדרך כלל מרפק בצלעות וכאפה לצוואר משמואל שישב לידי והיה החבר הכי טוב שלי כל אותן שנים, מה שהיה גורם לי לצעוק, למורה להעיף אותי מהכיתה, ולכל התלמידים, לרבות תמר מלכתי, לצחוק עלי צחוק מתגלגל. אבל לי לא היה אכפת, בדרכי החוצה מהכיתה זכיתי לראות את פניה של תמר בשלמותן ואת גופה מכל הזוויות הנחוצות, ויותר מכך, זכיתי לראות אותה צוחקת, ואפילו שצחקה עלי, היה לה הצחוק הכי יפה שראיתי בחיי.

בקיץ 2007, אחד הימים החמים ביותר, הסתתרתי מפני השמש תחת שמשיה גדולה במיוחד בחוף ירושלים. השמש היתה חזקה במיוחד והנמשים התחילו לצאת במלוא עוזם. רחש הגלים השתלב עם המיית ההמונים שחיפשו מפלט מהחום במי הים ועם דפיקות המטקות שיצרו מעין מקצב ג'אזי אקראי. דרך מקפי השמש הים נראה ירקרק, השמיים נראו לי ירקרקים, האנשים נראו לי ירקרקים וגם הסיגריה שעישנתי עם שמואל נראתה לי ירקרקה. הצלילים התערבבו בראשי יחד עם העשן הירקרק ושמואל מלמל משהו על איזו כוסית שבדיוק עברה באותו רגע על קו המים. הסתכלתי עליה, היה לה בגד ים אדום (ירקרק), שיער בלונדיני שבדי ממש (ירקרק), עור שזוף מעט, לבן שהשחים (ירקרק) וגוף משגע, שקרא לי לבוא אליו. הורדתי את חולצתי ואמרתי לשמואל שהגיע הזמן. הוא לא בזבז רגע ומשח אותי בקרם הגנה. שמואל היה מקצוען בעניין ולא פספס אף פיסת עור מנומש. גם התלתלים המג'ונג'נים לא הוזנחו. הייתי מוגן, מוכן מזומן לצאת אל השמש הירוקה, כדי לתפוס את משאת נפשי המהדסת בישבניה על החול החם, ממש על קו המים. רק כשעזבתי את השמשייה הבחנתי שההתגוננות בזבזה לי יותר מדי זמן והירקרקה המהממת כבר נעלמה בין ההמון דרומית מחוף ירושלים.

הייתי בכיתה י' כשהבנתי כיצד עלי לנהוג כדי להשיג את תמר. היה לה אז חבר בי"ב, שלא ידעתי בדיוק איך הוא נראה, כי בכל פעם שראיתי אותם יחד הוא היה דבוק לשפתיה ולא הצלחתי לראות את פניו. שלחתי את שמואל לגלות על החבר של תמר כמה שיותר פרטים והוא חזר עם הסחורה כמה ימים אחרי כן. "נו", אמרתי לו, "תפלוט את זה כבר". הוא חייך ואמר "מי שרוצה מידע צריך לשלם". הורדתי את ראשי וחטפתי על הצוואר, שכבר היה מורגל לכאפות של שמואל, כמו גם לכאפות של שאר הילדים בבית הספר. כן, גם בתיכון המשיכה הסאגה. מיד אחרי הכאפות החלו לזרום הפרטים. קוראים לו אוריה. הוא כבר אמור היה להתגייס, אבל נשאר כיתה אחת בכיתה ו' או ד'. יש לו שיער עד הכתפיים. עיניים שחורות. הוא שרירי מאוד. שחקן כדור יד מצטיין. מרבה לשמוע את הדיסק החדש של מטאליקה ומדי פעם ניתן לראותו מעשן במחששה. "איפה?", שאלתי. "נו, במחששה, מאחורי הקפיטריה", ענה והוסיף אגרוף לכתף, "יא מעאפן".

קיץ 2006, המדינה בלהבות, המלחמה בלבנון בשיאה. אני יושב עם שמואל על גג העולם וזומם כיצד לכבוש אותו. שמואל מציע להתחיל בכך שנלמד לעוף. אמרתי לו שזה רעיון אווילי, "שליטה אווירית היום זה כלום, תראה איך אנחנו אוכלים אותה מהחיזבאללה". בתגובה שמואל הכניס לי כאפה וחטף ממני את הצינור של הנרגילה. "קודם כל צריך להכריז על עצמנו כמי ששולטים בעולם, כל השאר כבר יגיע אחר כך אם נהיה משכנעים מספיק", אמרתי. "אפילו אנחנו לא נאמין לעצמנו, למה שאחרים יאמינו?", שאל בכעס. "כי ככה זה יהיה, אל תדאג, עלי". "פעם אחרונה שאמרתי לי את זה, זה לא נגמר טוב".

פעם אחרונה שאמרתי לו את זה היה בסוף כיתה י', היום האחרון בשנה רק לפני סוף הלימודים. "לך לאוריה הזה ותגיד לו שהחברה של הטיפולית רוצים לדבר איתו אחרי בית ספר ליד המגרש", אמרתי לשמואל. "אבל למה שהוא יאמין לי?". "כי ככה זה יהיה, אל תדאג, עלי", עניתי לו והוא יצא לדרך. בינתיים אני הלכתי לשוחח עם יואב, במלרע, שהיה מנהיג הכיתה הטיפולית. "שומע, יש איזה אחד אוריה, שאמר על אמא שלך כל מיני דברים ועוד הוסיף שאחרי בית ספר, אם יהיה לך אומץ להגיע למגרש הוא יקרע לך את הצורה במכות. לך ולכל מי שתביא איתך, בינינו", הוספתי, "כדאי לך להיזהר, הבנאדם חזק לאללה.

חום אש, 2006, עדיין על גג העולם, אני אומר לשמואל, "יאללה, בוא נכריז, מה יכול להיות כבר?". "דוד הג'ינג'י, אני מכריז עליך בזאת כעל שליט העולם", אמר, מעביר את צינור הנרגילה מכתף ימיני לכתף שמאלי ואז על ראשי. "אני מקבל על עצמי את השלטון!", אמרתי ברוב חשיבות ולקחתי שאיפה עמוקה, נושף את העשן בדיוק כשנשמעת האזעקה המתריעה על טילים שבדרך. "יאללה כבר, מלך, בוא כבר למקלט", אמר שמואל. "שום דבר, אני המלך, כלום לא יקרה לי, זהו זה, זכיתי להגנה האלוהית". "אתה ממש טמבל הא?". "אה הא!".

כשתמר יצאה מבית הספר עקבתי אחריה כדי לראות לאן היא הולכת ואולי לתפוס איתה שיחה בדרך. אבל היא לא הלכה לשום מקום. סתם עמדה שם וחיכתה. אחרי חמש דקות החלטתי לגשת אליה. "היי", אמרתי, "יצאנו לחופש, זהו, את יכולה ללכת הביתה לחגוג", הוספתי ברוב שנינותי (חשבתי הרבה מאוד על המשפט הזה בזמן שהשקפתי עליה מהצד). היא חייכה ואמרה שהיא מחכה למישהו. "אם המישהו הזה גורם לך לחכות הוא לא שווה שתחכי", שלפתי בזריזות את המשפט השני שהכנתי מבעוד מועד. "יש בזה משהו", היא ענתה. "אגב, אני דוד", אמרתי. "כן, אני יודעת, דוד הג'ינג'י", אמרה, "נראה לי שהיינו יחד ביסודי". "באמת?", העמדתי פני תם. "כן, כן, ישבת מאחורה תמיד עם החבר שלך, נו, שמואל". "וואלה!", לא האמנתי שהיא באמת זוכרת, הייתי מסוחרר מההצלחה ומיד לאחר מכן הייתי מסוחרר מהמכות הנמרצות שחטפתי מאוריה, יואב והכיתה הטיפולית. היתה לי תחושה ששמואל מכר אותי, אבל לא יכולתי להוכיח זאת.

בתחילת כיתה י"א יד ימיני היתה עדיין בגבס ושתי צלעות טרם סיימו להתאחות ולכן כל תנועה קטנה כאבה לי. כמובן שנאלצתי להמשיך לספוג השפלות בבית הספר וכמובן שלא יכולתי לעשות דבר בנדון. נשבעתי לנקמה. "נקמה על מה? מה אתה מטומטם?", יעץ שמואל והוסיף צביטה בירך, כי כאפות ואגרופים היה ממש מסוכן לתת לי עקב השברים והסדקים בעצמותיי ובסופו של דבר שמואל היה ונשאר חבר טוב באמת. "צודק", אמרתי, אבל בעצם מעולם לא ויתרתי על רעיון הנקמה, אפילו שלא ידעתי בדיוק על מה אני נוקם. הספיק לי שידעתי במי אני נוקם.

האזעקה צלצלה באוזנינו וראינו את הטילים מגיעים במסלול קשתי מצפון. טיל אחד לפחות נראה כאילו מתקרב אלינו. הכל הפך הילוך איטי. "בחייך!", צעקתי, "פעם אחת! מה אכפת לך?! לעזאזל!". ואז הטילים נעצרו באוויר. האזעקה השתתקה. שמואל נדם. בשקט ששרר יכולתי לשמוע את רחש הפחם על ראש הנרגילה, פצפוצים קטנים כמו במדורת ל"ג בעומר. "אתה יודע מה לעשות איתם!", קראתי והטילים שינו מסלול מעופם והתנגשו זה בזה בקול רעם גדול, נראים כזיקוקין די-נור מרהיבים. אני יכול להישבע שהגיצים שרטטו בשמיים את שמי. "דוד!! זה גדול! איך עשית את זה?". "הצמד אלי שמואל", אמרתי, "ורק טוב יהיה לך".

השמש בערה בגובה השמים, קרם ההגנה ששמואל מרח עלי עמד להתפוגג, המוני אנשים הפרידו ביני לבין מבוקשי. הסתכלתי לכיוון השמש, מסונוור למרות משקפי השמש המסוככות על עיני והתחננתי "בחייך, תהיה בנאדם". באותו רגע, כמו בקסם, כל האנשים על החוף זזו בבת אחת, חלק מערבה וחלק מזרחה, משאירים ביניהם שביל ריק מאדם, ובקצהו השבדית שלי, זהובת השיער, ירוקת השדיים. הלכתי לעברה בשביל, כדורי מטקות שורקים מעל ראשי, אך לא יכולים לפגוע בי. לא מיהרתי, לאט ככל שהלכתי עדיין התקרבתי יותר ויותר לישבן המהפנט שהתנדנד מולי. כשהגעתי מרחק נגיעה הנחתי יד על כתפה ובין רגע מצאתי עצמי שרוע על החול הלוהט, מי ים מתיזים על פני מדי פעם, כאב חד בחזה, משקפי השמש מוטלים שבורים לצדי, וברך שבדית חונקת את צווארי. שמואל הגיע בריצה כמובן ואחרי כמה משפטים שאמר לה היא התרצתה, ירקה על פני, הוסיפה בעיטה בדיוק במקום בו נמצא הכבד, והלכה משם, מהממת כתמיד.

שלושה שבועות אחר כך סיימתי להשיל את עורי השרוף. שמואל סעד אותי בסבלי, משתדל לנחם. "אל תדאג דוד, פעם הבאה זה בטוח יצליח, כמו שהצליח לך עם הטילים אז. זה היה אדיר!". "כן", אמרתי, "זה באמת היה אדיר... ראית איך פתחתי שביל בין האנשים שם בים". שמואל לא ידע על מה אני מדבר. למזלי הוא גם לא ידע שאז עם הטילים בכלל התכוונתי שיפלו על הבתים של אוריה, יואב ושאר החבר'ה מהטיפולית. אם היה יודע לא היה ממשיך ללכת איתי ולתמוך בהתנהגות הקפריזית שלי כשליט העולם.

2008 התחילה מהר מדי ותפסה אותי לגמרי לא מוכן עם כמה שערות אפורות בין הגלים הג'ינג'ים שעל ראשי. שמואל אמנם לא גילה את הסוד שלי, אך הפסיק להצמד אלי כיוון שגילה איזו פרחה שהסכימה להיות חברה שלו ואפילו "לא תאמין דוד, היא שמה בפה", ככה הוא אמר, בחיי. איחלתי לו בהצלחה בהמשך דרכו, ובאמת מאז שעזב אותי דרכו הצליחה מאוד. הוא התחיל להיות בנאדם. הרוויח כסף. קנה מכונית. התחתן עם הפרחה ושם לה בפה בכל הזדמנות שהיתה לו. את החלק האחרון אני כמובן רק משער, הוא לא פירט בנושא הזה עוד. ישבתי לבד על גג העולם, מעשן את הנרגילה והסיגריה הירקרקה כשמולי רק השמיים ותחתי פרושה ממלכתי ובה כל נתיני. העדפתי להסתכל על השמיים מאשר על הממלכה. השמש של הסתיו כבר לא בערה כמו בקיץ, אבל עדיין היתה ירקרקה בגלל משקפי השמש. "אז ככה זה נגמר, הא?", לחשתי. שום תשובה לא הגיעה. אף סימן לא נראה באופק, אז המשכתי, "בדד אשלוט על כל קצוות תבל, ואפילו מלכה לא שמת לעזר כנגדי. במה חטאתי כי אסבול כך?", הקול שלי הפך לצעקה לקראת סוף המשפט וקרן שמש אחת פגעה לי ישר בעין והממה אותי לגמרי. נפלתי מכס המלכות וזחלתי לעבר המעקה בקצהו של גג העולם. בדרך לשם נפלו משקפי השמש, נפלה גם הסיגריה, נפלתי חזק. טיפסתי על המעקה בניסיון להזדקף, אחזתי בו חזק, מושיט את ראשי לעברו השני כאילו היה זה גלגל הצלה שמעברו האחד הים ומעברו השני האוויר. אך מעברו השני לא היה אוויר. כשפקחתי את עיניי ומיקדתי את ראייתי, היתה שם תמר, שחייכה אלי ואמרה שהזדקנתי נורא. האמת, גם היא התבגרה לא משהו, שדיים קצת נופלים, ישבן קצת רחב, כמה קמטים סביב העיניים והשפתיים שפעם חשקתי בהן כל כך. "אז מה אתה עושה היום?", שאלה. "אני בדיוק מסיים את הכהונה שלי כשליט העולם", עניתי ברוב חשיבות עצמית, "מה איתך? עדיין עם האוריה הזה מבית ספר תיכון?". "נראה לך, זה היסטוריה עתיקה, אהבה ראשונה של תיכוניסטית טיפשה... מאיפה אתה בכלל זוכר דברים כאלה?". "עזבי, יש דברים שאני פשוט זוכר". "אתה גר כאן עכשיו הא?", שאלה, מציצה מעבר למעקה אל ארמוני המבולגן. "אה הא", מלמלתי, מתבונן על האשפה שצברתי סביבי. "אז בטח נתראה עוד, אני גרה לא רחוק מכאן ובעצם עוברת פה כל יום... כשאני חושבת על זה, מוזר שרק עכשיו נפגשנו". "באמת מוזר, אולי בגלל שהייתי עסוק", אמרתי, למרות שלי זה לא היה מוזר בכלל כמובן. "כן הא? בלשלוט על העולם נכון?", היא צחקה צחוק יפה כמו פעם, כמו שהיתה צוחקת עלי, ואני כבר הרגשתי איך אני מתחיל להתאהב בה מחדש.

____________________________

הסיפור נכתב לתחרות הסיפורים של כתיבה נוצרת ואז שונה קצת, ועכשיו הוא זה שקראתם ונמצא כאן מעל.