בפעם היחידה במהלך הימים האחרונים הלכנו אתמול בצהריים עם הזרם. צעדנו בשדרות בן גוריון מערבה, מנווטים בין מאות האנשים שמיהרו אל הים, כדי לראות את המטס לכבוד שנת השישים למדינה. בשנים שעברו ראיתי חלקים מהמטס בטלוויזיה, מנסה מדי פעם, ללא הצלחה מרובה, להציץ מהחלון לעבר הים כדי לנסות לראות בעין את המטוסים.

הרעיון המקורי של לצפות במטס מככר אתרים נזנח מכיוון שכנראה כולם אמצו את הרעיון הזה. זחלנו את דרכנו למטה אל החוף והתמקמנו בצל שמשיה של מישהו אחר, בעוד ההמונים עומדים על קו המים, משקיף על ספינות חיל הים וממתין למפגן הראווה של חיל האוויר. המשכנו לשבת, בכל זאת, אישה בהריון וגבר שהסיבה השניה בחשיבותה בגללה הוא שונא ללכת למשחקי כדורגל היא תופעת ה"לשבת" (אנשים בישראל לא יכולים לשבת במשחק, תמיד יהיה אחד שיצעק לכולם "לשבת", ואחרי המון מאמץ ועזרה מאחרים יצליח להושיב את כולם, אך זה נמשך בדיוק עשרים שניות עד שמתרחש משהו על המגרש שגורם לכולם לחזור ולעמוד. ובכל זאת, למרות שכולם יכולים לראות היטב אם כולם יושבים, תמיד כולם יעמדו, ותמיד יהיו מי שיצעקו "לשבת"), הסיבה הראשונה, אם מישהו תהה, היא שאני לא כל כך חובב כדורגל.

מפגן חיל הים הסתיים, ראיתי את הצוללת הגרמנית שלנו, ראיתי עוד כמה ספינות שלא ידעתי את שמן, "זה סטי"ל", הצבעתי על אחת מהן ואמרתי לזוגתי, מתאמן להשמע נחרץ וידעני לקראת הילד/ה, שבוודאי לא ארצה לומר לו שאינני יודע משהו. לאחר מכן התחיל המטס עם כמה הליקופטרים, מסוקים זאת אומרת. "אלה נראים לי יסעורים", היא אמרה. הינהנתי, "יכול להיות באמת". מסוקים שחורים עברו מעלנו, "אלו הקוברות", קבעתי וזוגתי הסכימה שמאוד יכול להיות שהן קוברות, כי הן שחורות. יש לנו הגיון דומה, לי ולה. בטח גם הילד/ה ת/יצא חרטטן/ית.

הצוקיות האקרובטיות הפגינו יכולות מרהיבות, טסו צמודים מאוד זה לזה ופיזרו עשן כחול ולבן לשמיים הכחולים והלבנים. לאחר מכן הוצגו לראווה מטוסי הקרב המגניבים שלנו, ומטוס תדלוק שתדלק את הקוברות ממקודם באוויר ומטוס תדלקו אחר שתדלק מטוסי קרב באוויר. ואז הגיע מטוס קרב אחד בודד. עצוב כזה. לגמרי לבדו. בלי הרכב ובלי מתדלק. חשבתי שאולי הוא בעונש, או שהוא מסמל משהו, אבל אז הוא הגיע לחוף ירושלים ועשה את המהלך שגורם לכולם לעמוד על הרגליים (אפילו לאישה בהריון וגבר ששונא ללכת למשחקי כדורגל בגלל שכולם עומדים תמיד).

האחיות הקטנות של האף-16 איי (צילום: אני).

קשה להסביר את העוצמה של המטוס הזה. הרעש שהוא יצר היה אדיר. התמרונים שהוא הפגין היו מדהימים. הוא פנה בחדות ימינה ושמאלה. נטה על צידו האחד ומיד על צידו האחר, כחומק מטילים. משליך פצצות קטנות שנועדו למנוע פגיעה של טיל במטוס. נוסק לפתע בזווית של תשעים מעלה למעלה ואז מתהפך וחוזר מטה. משליך עוד פצצות כשהוא הפוך. מי שלא ראה את זה במו עיניו ושמע את זה במו אוזניו לא יוכל להבין. כמו שגם אני לא יכול להבין לגמרי מה גרם לדמעות שזלגו מעיניי באותם רגעים. מה הפעים אותי עד כדי דמעות. באותו רגע חשבתי שאולי זו הבדידות הזו של המטוס, הבדידות של הטייס. הפחד שאוחז בו כשהוא מבצע את התמרונים המסוכנים האלו. הפחד שאוחז בו בוודאי כשהוא חייב לבצע תמרונים כאלו ואף תמרונים קשים יותר כשמטוסי אויב מבקשים להפילו. לאחר מכן, כשהמטוס נסק במהירות עצומה ורעש נפלא לעבר השמש, איקרוס עלה לתודעתי וחשבתי על כך שאולי זו העוצמה של מוח האדם, היכולת שלו לייצר כזו מכונה, האפשרות להגיע לשמיים, לשמש. בעבר כבר זלגו הדמעות האלה כשחזיתי בהמראות של החללית קולומביה בטלוויזיה, כשצפיתי בצילומים של אפולו 11 נוחתת על הירח, כשהמתנתי בדריכות מול החדשות לראות את הנחיתה של אילן רמון על כדור הארץ.

מחיתי את הדמעות והתחלנו ללכת בחזרה, כדי לא להתקע בפקקים האנושיים שיווצרו. לפתע כולם הסתכלו לשמיים. הסתכלנו איתם, ממטוס צנחו כחמישה עשר צנחנים במצנחים צבעוניים. התבוננו בהם צונחים אט אט למטה. חשבנו על איזו חוויה זו בוודאי להסתכל על אלפי האנשים מלמעלה. הצנחן הראשון צנח מעט מהר יותר מכולם והתקרב לנחיתה, הרחק מאיתנו, בחוף ירושלים, הרבה לפני כולם. הוא התנדנד באוויר בצורה שנראתה לנו מסוכנת ונחת די מהר לקרקע, נבלע בין האנשים. "משהו קרה לו!" אמרה זוגתי. "לא, זה בטח מתוכנן, פשוט נחיתה קצת קשה", אמרתי בבטחון חדור מוטיבציה ואמונה מחודשת בכוחו של צה"ל, הרי לא יכול להיות שצנחן שלנו ייפגע במהלך צניחה כיפית כזו במפגן של חיל האוויר ביום העצמאות השישים. אין סיכוי, אני ראיתי איך הטייס ההוא הטיס את המטוס, צה"ל יכול לעשות הכל. כשהגענו הביתה התברר לי שטעיתי. גם לזה אצטרך להתרגל, כנראה, ללטעות. שמעתי שנשים תמיד צודקות, בייחוד נשים בהריון, בייחוד אמהות.