התהפכתי אתמול במיטה. היא התהפכה גם כן. לחשתי לה "נרדמת כבר?", אחת השאלות היחידות ששתיקה לגביהן שווה ל"כן". היא שתקה. המשכתי להתהפך ובראשי התהפכו מחשבות שכבר אינני זוכר הבוקר. באיזשהו שלב התחיל לרדת גשם מבחוץ וצלילי הטיפות שפוגעות בתריסים הצליחו כנראה להרדים אותי. בבוקר התעוררתי עם המחשבה ההיא על המוות.

בהתחלה תהינו מי יהיה הראשון מבין החברים שתהיה לו חברה. אחר כך מי הראשון שיתגייס לצבא. מי הראשון לעבור לגור עם חברה שלו. עכשיו זה מי הראשון להתחתן ומי הראשון להביא ילד. הדבר הבא בתור הוא מי הראשון שימות. המחשבה הזו הזכירה לי את "אלמוות" של מילן קונדרה, ואיך שילדים ונכדים מהווים את הנצח שלך, את האלמותיות. כי כל עוד הם בחיים, משהו ממך יחיה. בגופם, בזכרונם. זה אולי נשמע תחליף עלוב לאלמוות, אבל כשמדובר במוות, כל תרופה היא טובה, אפילו זו שעוזרת הכי מעט. קונדרה קרא לכך אלמוות קטן, כי הוא ימשך לא הרבה יותר ממאה שנים אחרי מותך. אחר כך כבר לא יהיה בעולם מי שיזכור אותך. מי שתהיה חלק כלשהו מחייו. מה שמוביל לאלמוות הגדול, והוא עשיית אותם המעשים שמכניסים אותך לתודעה האנושית הכוללת, להיסטוריה אם תרצו. אנשים כמו ישו, כמו שלמה המלך, כמו נפוליאון, רובספייר, וושינגטון, קפקא, הומרוס, אדגר אלן פו, ג'ון לנון... הם חיים לנצח בתודעתם של מאות ואלפי אנשים ומשפיעים על חייהם של מיליונים גם היום וכנראה לנצח (נצח, לפחות כפי שהוא מנקודת מבט של בני אדם).

אז כמו שאמרתי, כשמדובר במוות, היות שאין דרך טובה יותר לנצח אותו (ומי בכלל רוצה לחיות לנצח? [פרדי מרקורי, עוד אחד שיחיה לנצח ולא רק בזכות השיר הזה]), כל תרופה היא מוצחלת. ואם אפשר להכין קוקטייל, הרי זה משובח. הבלוג הזה בהחלט יחיה אחרי, לפחות כל עוד האינטרנט יתקיים, לפחות כל עוד האתר יתקיים, ואולי אף אחר כך, שכן אני משתדל לגבות את הפוסטים גם על המחשב. נשמע לי טוב שיוכלו לקרוא אותי אחרי שאמות. נשמע לי טוב יותר שהבן/בת שלי יוכלו לקרוא אותי אחרי שאמות, כך הזיכרון שלי אצלם יהיה אולי חי יותר. גם ההבנה שלהם אותי אולי תהיה טובה יותר. 

מה שמביא אותי לפסקה האחרונה בפוסט הזה ולשיר "כל עוד" שכתב עלי מוהר (ושהוא אחד השירים המרגשים ביותר והאמיתיים ביותר שנכתבו אי פעם, בכל מקום שהוא, לא רק בארץ). גבר מלווה את בנו לבית ספר. הבן לא יודע שהאב עוקב אחריו כדי לוודא שהוא מגיע בשלום. האב נזכר איך גם אביו הלך בזמנו אחריו, ובכלל, איך הכל חוזר על עצמו, כמעט בדיוק אותו דבר. ולכן לקראת סוף השיר הוא לוחש: "גם אם אלך בגיא צלמוות הן לא אירא, גם אם אפול פתאום יאמר ליבי שירה". הרי גם בנו, בבוא היום, ילך וישגיח על בנו ההולך לבית הספר ויזכר איך אביו הלך אז אחריו...

כל עוד / עלי מוהר

ילד הולך ברחוב
בבוקר בהיר של תשרי
אל בית הספר שוב יוצאים הילדים
גבר הולך אחריו
משגיח, רואה - לא - נראה
ורק אחר כך הוא עומד שם ורואה

איך עוד שנה פה נפתחת
כמו כל שנה, בסתיו,
איך בן הולך לו לבד
ואב בעקבותיו

גבר רואה בחשאי
איך בנו נכנס לכיתה
גבר עומד כמו ילד שנשאר בחוץ
וכבר שרים שם בפנים
שיר של שנה חדשה
הו איך הכל מתחיל פה שוב מהתחלה -

שוב הם שרים על הגשם
שוב הם שרים על סתיו
ועל הלוח עולות שוב אותיות הכתב

(א.ב.ג.ד.ה.ו.ז.ח.ט.י.כ.ל.מ.נ.ס.ע.פ.צ.ק.ר.ש.ת.)

גבר באמצע הבוקר
גבר בלב חייו
על יד גדר של בית ספר לבדו ניצב
והוא זוכר שאביו
פעם הלך אחריו
הוא מנסה לשמוע את קול צעדיו

אך הילדים עוד שרים
שיר על יורה וחצב,
וגם שפתיו של גבר לוחשות עכשיו:
גם אם אלך בגיא צלמוות
הן לא אירא,
גם אם אפול פתאום
יאמר לבי שירה

כל עוד עולה הבוקר
כל עוד נכתב הלוח
כל עוד הולך לו בן
ואב בעקבותיו
כל עוד שרים הילדים
על שנה חדשה
כל עוד מתחיל פה שוב מהתחלה

כל עוד הים מתעורר
כל עוד הרוח עולה
כל עוד על שחור הלוח
תתנוסס מילה