הימים עוברים לאט מאוד. חוסר הוודאות בו אנו נמצאים ממלא את הראש בדאגות. החלק הרע בכך הוא שאנחנו כבר יודעים שהדאגות הללו לא יתפוגגו, אלא רק יתחלפו באחרות אחרי הבדיקה באמצעותה נוכל לשמוע את הדופק של העובר. והדאגות המחליפות יוחלפו באחרות, ואלו באחרות, כך עד הלידה המיוחלת. ולאחריה, כמובן יימצאו כבר דאגות אחרות. כל הדאגנות הזו, שנוצרה פתאום יש מאין, כמו מין יקום חדש שנוצר במפץ גדול, גורמת לי להתפלא עוד יותר מבעבר על האופן בו אוהדי כדורגל מסוגלים לדאוג, באמת ובתמים, לקבוצה אותה הם אוהדים. כיצד הם יכולים להרשות לעצמם להתעצבן, לכסוס ציפורניים, לצרוח בהתלהבות, לבכות בדמעות אמיתיות, להחבק בשמחה, להיות מסכנים ולאכול לעצמם ת'לב כשהקבוצה מפסידה, כשיש כל כך הרבה דברים אחרים לדאוג לגביהם. האם האושר שהקבוצה מניבה להם שווה את כל הצער והדאגה, באותו אופן שבו האושר שגלום בילד שווה את כל הדאגות הנלוות להורות?

ועכשיו לפינה חדשה בבלוג (אם אצליח להתמיד איתה) שתקרא "מה אני חושב על", וכשמה כן היא, ואין עוד צורך בהסברים...

מה אני חושב על התקווה 6: בשבועות האחרונים האזנתי לדיסק שכולו כיף, שהוציאה התקווה 6, להקת הראגיי הישראלית הכי מוצלחת ששמעתי. טקסטים נהדרים, קצב מצויין, גרוב מגריב, לחנים קליטים וקול נהדר של הסולן. אמנם, שלא כלהקות ראגיי אחרות, השירים שלהם אינם עוסקים כלל במריחואנה (סנסמילה וכו'), אבל כן יש בהם שירים חתרניים, שכמיטב המסורת לאו דווקא נוקטים עמדה פוליטית מסוימת, אלא בעיקר נוקטים בעמדה מוסרית. כך למשל השיר המצויין "יונה לבנה" השקט והחזק, שנפתח במילים "יונה לבנה השליכה עלה של זית, על אדמת ציון או על אדמת פלסטין. של מי האדמה עליה אני עומד? לקולות המלחמה אני ממשיך להאזין". שיר אחר הוא "קוקוריקו" הקופצני והמגניב, באנגלית ג'מייקנית, שקורא למנהיגי העולם להתעורר (קוקוריקו!). וכמובן, שגם שיר אהבה צריך, כי מהו בוב מארלי ללא שירי האהבה שלו, ולשם כך יש את השיר "לילה לבן" שבו המשפט "לא נירדם כי החלום הוא שנינו", קנה אותי לגמרי.