לפני כמה חודשים התעורר שוב הרעיון של נסיעה עם החברים לאמסטרדם, שנתיים לאחר הנסיעה הקודמת. התירוץ של אז היה יום הולדתי ויום הולדת של אחד החברים. התירוץ הפעם נשאר כשהיה, אך נוספה לו חתונה הולכת וקרבה של אחד החברים. מאז שעלה הרעיון, ולאחר ויכוחים רבים שהתעוררו סביב הנושא, התברר שהחבר ספק יהודי וחייב להתגייר, החתונה הלכה והתרחקה, ימי ההולדת הלכו והתקרבו, וזוגתי נכנסה להריון.

כך, כחודשיים לאחר שקנינו את הכרטיסים, יצאנו לדרך בשבוע שעבר. טיסה בשעה מוקדמת בבוקר לאמסטרדם ועליה שלושה חברים, אחי ואנוכי. טיסות בשעה מוקדמת מדי של הבוקר גורמות לכך שלא ניתן לישון בלילה הקודם להן, והחוסר בשינה גורם לכך שהנחיתה בהולנד הופכת עוד יותר הזויה ומוזרה משהיא ממילא. כך, לאחר שבוע ארוך של עבודה קשה במיוחד, ישיבות בלתי נגמרות ודיונים אינסופיים על סעיפים ותתי-סעיפים בחוזה על פרויקט של מאה מיליון יורו באוסטרליה, מצאתי עצמי בסופשבוע ארוך וקשה במיוחד של ישיבות בלתי נגמרות, זלילה אינסופית וטיולים ארוכים במיוחד ברחבי אמסטרדם.

נהגנו על פי מה שאנחנו רגילים ומכירים, קנינו בעיקר את מה שאנחנו אוהבים לעשן (סופר סילבר הייז ושאר ההייזים). הגענו למקומות האהובים עלינו (דמפקרינג, רוקרי, סומקי, באבא וכו'). ואפילו גילינו מקומות חדשים עבורנו (אברקסס שהוכיח את עצמו כאחד הקופישופס הטובים ביותר - מקומות ישיבה נוחים במיוחד, אווירה טובה, מאוורר ושירותים נקיים והכנסייה הישנה שהוכיח את עצמו כקופי שופ עם שירות לא נעים אבל עם ספייס מאפינס מעולים). אבל מה שאנחנו רגילים ומכירים טוב למי שהיינו לפני שנתיים ויותר. העייפות ניכרת אפילו בגילנו. המתגייר, כנראה למד כמה שטיקים בקורסי היהדות שלו, והרבה באנחות, גניחות, התנשפויות וטרוניות - אההה, אני גמור; אני עייף; בואו נשב קצת; בואו נאכל משהו; אני לא יכול לאכול כלום; לא מקדונלדס; בואו נאכל מקדונלדס; (בהכרח בסדר הזה). החבר הערבי התעייף גם הוא במהירות ונכנע לשינה בזמנים לא הגיוניים. חבר נוסף הפגין תשישות. וגם אני התעייפתי במהירות. חוסר השינה השפיעה מהר על רובנו ובילינו יותר מדי שעות בשינה. כשלא ישנו אכלנו, כשסיימנו לאכול הרגשנו גמורים מהאוכל. הצ'יפס המטוגן, הוופלים הבלגים המעולים, הצלעות בגריל, המרק בצל, הפבו (Febo), איננו בנויים אליהם עוד. חוסר המסוגלות שלנו להתפרע כבעבר התחדד לאור מסוגלותו של אחי, הקטן מאיתנו בארבע שנים, להמשיך ולחגוג ללא הפסקה, בדיוק כפי שיכולנו אנחנו לעשות לפני כמה שני בודדות.

הימים חלפו, העייפות גברה, הבטן תפחה ותפחה. התחלתי לחוש בכאבי מתיחה בבטן, השרירים ברגליים כאבו לי מרוב הליכה. מזל שנשאר לנו עוד כוח לצחוק ולעשן, אחרת היינו אבודים. לפני ששמתי לב מה קורה כבר היה יום ראשון בבוקר והעברנו את היום כפי שהעברנו את הימים הקודמים, עד שהגיע הזמן לחזור בטיסה לארץ. בדרך למטוס העניינים מתבהרים. העייפות משתלטת עלי והמחשבות מתחילות לרוץ למרות תחושת הבחילה, הבטן המפוצצת והכאבים ברגליים. המחשבות נדדו כמה שעות קדימה, שאגיע כבר הביתה, שאהיה בזרועותיה, במיטתנו, אושר אמיתי. חיוך של ממש. המחשבות המשיכו לנדוד, איך שהיא סובלת את הבחילות הללו, את העייפות הקשה מנשוא, את כאבי הבטן שרק, את גדילת הבטן שעוד תתרחש בחודשים הבאים, את כאבי הרגליים שעוד צפויים. אחזתי את בטני וניסיתי להירדם, דחוק במושב המטוס הצפוף, בתנוחה מעין עוברים, מחכה לסוף הטיסה, סוף החופשה, סוף שלב בחיי, תחילת שלב חדש, שבו חופשה אולטימטיבית היא החופשה של זוג שנוסע להראות את העולם לבנו ורואה מחדש את העולם דרך עיני הילד. כן, חשבתי לעצמי, החופשה הזו נשמעת לי טובה מאוד, חופשה חופשתית כזו, חופשה אמיתית, עם אושר אמיתי ואהבה אמיתית. אולי נטוס איתו גם לאמסטרדם, ניקח אותו לפארק ולאפטלינג, נראה לו את המוזיאונים ונשוט איתו בסירה בתעלות. אולי אפילו אקח גם איזו שאכטה בערב, אבל זה יהיה רק כדי להיזכר בתקופה ההיא, שהסתיימה בערך עכשיו.