עד כמה שידוע לי אין ציוויליזציה אחת בעולם שאינה מעצב את שיערה בצורה כלשהי. ככל שמדובר בעולם המודרני, אין רחב כמו הקונצנזוס של השיער - לכולם ברור מהי תספורת של גבר ומהי תספורת של אישה. כמובן, שיש גם את היכולת לזהות תתי-קבוצות על פי התספורות שלהן. מכל מקום, החלק הבלתי מובן בעיניי הוא כיצד הוחלט דווקא על הקונצנזוס הזה של תספורת קצרה לגברים וארוכה לנשים. זה מטריד אותי כמובן כאחד עם שיער די פרוע וארוך, שאוהב את השיער שלו די פרוע וארוך, אבל ללא ספק זוכה ליחס שונה מאנשים עקב כך. כלומר, אילו הייתי סתם עוד עורך דין עם שיער קצר ומסודר, היה היחס כלפי שונה ואולי גם הקריירה שלי היתה נראית אחרת (וכמובן שאם גם היה לי שיער גזום וגם הייתי טורח להתלבש היטב, הייתי בוודאי הרבה יותר מצליח, אבל נעזוב ביגוד, כי הוא לא ממש חלק מהאדם).

הייתי משער שהשיער הוא פונקציה של אישיות האדם. אצלי אני יודע שהמקרה הוא באמת כזה. כלומר, רציתי להתהדר בשיער ארוך ופרוע וזקן כבר בשנות לימודי בבית ספר היסודי. אך באותן שנים הייתי פחדן עלוב, שחשוב לו מה אומרים עליו ומה חושבים עליו, וחששתי לעשות את השינוי ולשבור את הקונצנזוס. במילים אחרות, הייתי קונפורמיסט שמשתדל לא לבלוט מדי ומעדיף להראות כמו פוץ. זקן כמובן לא יכולתי לגדל אז ונאלצתי להתהדר בחתימת שפם דלילה ומבאסת של גיל ההתבגרות, שגם איתה הסתובבתי יותר מדי מתוך חשש מטופש כלשהו להתגלח. השנים חלפו והשירות הצבאי הסתיים כשהוא מאפשר לי להבין כמה דברים על מי אני, מה אני ואיך הייתי רוצה להיות. לא עניין אותי שרוב חבריי החליטו להמשיך במסורת הצבאית ולהסתפר באופן שמאפשר חבישת קסדה על הראש, והפסקתי להסתפר לחלוטין, כמו גם להתגלח. סייעה בכך העובדה שאני מתעב ספרים לפחות כמו שאני מתעב נהגי מוניות (ולמען הסר ספק, אני מדבר בהכללה כאן ולכן בוודאי שוגה, ברור שיש ספרים ונהגי מוניות שאני עשוי לחבב ואפילו לאהוב, פשוט עוד לא פגשתי בכאלה).

מאז ועד היום השיער והזקן הולכים איתי לכל מקום. הלכו איתי לאוניברסיטה. טסו איתי לחו"ל. עברו את מבחני הלשכה. הזדיינו בכל מיני תנוחות. שכבו על חוף הים. הסריחו מסיגריות בפאבים. התקבלו לעבודה. קיבלו ויזה לארה"ב, אוסטרליה וסין. והתאהבו וממשיכים לאהוב עד היום. בקיצור, השיער והזקן שירתו אותי היטב במשך שנים ואני מרגיש שלם איתם, אין לי רצון לשנות עכשיו. אך הלחץ פועל כל הזמן. עם כל הערה. עם כל שאלה. עם כל תהיה. עם כל אדם נוסף שסבור שאני לכל היותר מתמחה, אך בוודאי לא עורך דין. הלחץ לקצר גובר כל הזמן. הלחץ להיות חלק מהקונצנזוס הזה של השיער הקצר לגברים מבוגרים בעלי מקצועות "מכובדים".

בעיניי הדברים היו צריכים להיות אחרים לגמרי. הרי אם שיער יכול להראות על מעמדך, הרי ששיער ארוך בהחלט יכול ללמד על כך שאתה אחד כזה שעובד במשרד ממוזג כל היום, לא קרוב למכונות ומכשירים שהשיער עשוי להיתפס בהם, לא מבצע עבודות כפיים וכיו"ב. נשמע הגיוני לא? מעניין שדווקא השיער הארוך והפרוע תפס את מעמדו של הזרוק, האמן, חסר הבית, חסר הכסף או סתם טמבל. עד כמה שזכור לי לאיינשטיין היה שיער די פרוע וארוך. עד כמה שזכור לי גם היו די הרבה מלכים כאלו עם שיער ארוך. וגם הפאות של השופטים ועורכי הדין האנגלים היו פאות שיער ארוך אפור ומפואר.

לבסוף, נקודה מסוימת לגבי טענת ההתקרחות שמעלים לא מעט אנשים (שרק חלקם מקריחים). נכון, ההתקרחות הנפוצה בקרב הגברים עשויה להוות סיבה לקיצור השיער או גילוחו קליל, כפי שנוהגים רבים מידידי המקריחים. אך אינני מקבל את הטענה לפיה אם כבר התחלת להקריח עדיף שתגלח הכל ותסגור עניין, הרי אין מה להתבייש. אני מקבל שאין מה להתבייש, אני רק לא מקבל את החלק הראשון של הטענה. דווקא הגילוח מסתיר את ההתקרחות, שהרי 'אינני קירח או מקריח, אני אוהב את השיער שלי מגולח'. דווקא אלו המלווים מצד אחד ומעבירים לצד השני, או אלו המגדלים את שיערם פרא על אף ההתקרחות (מישהו אמר בן גוריון?), הם אלו שאין להם בעיה עם התקרחות, מקבלים אותה בסבבה והולכים עם הקצב שהשיער שלם מכתיב.

לסיכום, הרצון להסתפר מחלחל לתודעתי משום שהחברה מכניעה אותי אט אט. הרצון לא להסתפר, קיים גם הוא, כי אני הוא השיער הפרוע שלי, אני האיש עם השיערות.