אתמול התקשרו אלי מאיזו חברת כוח אדם שמתמחה בהשמת עורכי דין. יש שתי משרות שנראה להם שהן מאתימות לי. תואם ראיון ליום שישי, נראה עד כמה זה מתאים לי ועד כמה אני מתאים לזה. מצד אחד, השינוי הוא הכרחי בהחלט. מצד שני, תמיד יש חשש משינויים, כי שינויים עשויים להתברר ככאלו שקרו לרעה. מצד שלישי, מי אמר בכלל שאתקבל לעבודה ואם אתקבל מי אמר שארצה את העבודה הזו. ישנם עוד כמה צדדים, אבל לא אטרח למספר אותם. רק אומר שאני באמת מקווה שבסופו של דבר, לאחר שיחות ארוכות אתמול עם זוגתי, התברר לי שאני לא יכול לגמרי לשים את האצבע על הבעיה בעבודה הנוכחית. באופן כללי הבעיה היא שאני לא נהנה בה במיוחד, או במילים אחרות לא כיף לי ללכת לעבודה. אני רוצה שיהיה לי כיף. בין הסיבות אפשר למנות כנראה את הבוס שאינו האדם הכי נוח בעולם, את העובדה שרוב הזמן זה רק הבוס, המזכירה ואני ואף אדם מלבדנו, וזה משעמם נורא, את חוסר העצמאות בעבודה וחוסר היכולת לבחור איך אני מעוניין לעבוד. אף אחת מהסיבות האלו אינה הסיבה המכרעת כנראה, ואף אחת אינה זניחה לגמרי, לכל אחת יש את ההשפעה שלה על כך שאני לא מרוצה מהעבודה באופן כללי. האם זה יכול להשתנות על ידי החלפת עבודה? אני יכול רק לקוות שכן, וכמו כן יכול לקוות שאכן אמצא עבודה כזו.

הלאה לעניינים אחרים. משפחתיים יותר. אבא שלי ביקר אותנו ביום שני האחרון. היה חג והוא החליט לבקר אצלנו לשם שינוי. בפעם האחרונה ראיתי אותו לפני בערך חצי שנה, וזה היה כשנסעתי אליו. הפעם הוא הגיע אלינו, אחרי שנתיים שאנחנו גרים יחד בדירה הוא סוף סוף רואה איפה אנחנו גרים ואיך אנחנו חיים. יחד איתו בא גם אחי, שכמובן גם אותו לא ראיתי המון זמן, ופתאום הוא נראה דומה לי יותר, על אף השוני. באופן מקרי אפילו התלבשנו ממש אותו דבר (טי-שירט ורודה, מכנסיים עד הברכיים בצבע חום בהיר וכפכפים). השיחה עם אבא קלחה, היה משעשע ונעים לשוחח, כמו גם להתעדכן מה קורה עם המשפחה שלו (שלי). המפגש הזה לא בא סתם, כמובן, ולנכד שבדרך (הבן/בת העתידיים שלי) בוודאי יש השפעה מכרעת על כך. נראה שהרבה דברים עומדים להשתנות.

מהצד השני, בעלה לשעבר של אמא שלי, שהוא גם אבא שלי בהרבה מובנים ואני רואה אותו יותר משאני רואה את אבא שלי, חש ברע במהלך השבוע האחרון. הניחוש שלנו, התקף חרדה עקב מצב כלכלי ירוד ורמת חיים גבוהה מדי. הניחוש שלו היה בתחילה בעיות לב ואתמול הוא התחיל להכיר בכך שמדובר אולי בכל זאת בחרדה. כך או כך, אמא שלי הביעה את דעתה שיש לקחת אותו לשיחה על החיים שלו. זוגתי אומרת שבהחלט יש מקום לעשות זאת והציעה דרכי פעולה חכמות, רגישות ונכונות. עכשיו רק נשאר לראות איך מבצעים זאת, אם בכלל יהיו לי הכוחות לעשות כזה דבר ולקחת אדם בן חמישים פלוס לשיחת 'תראה איך אתה חי, הגיע הזמן שתתבגר, קח את עצמך בידיים, תחייה ברמת החיים שלך, תמצא עבודה' וכו'.

הבוס הגיע, מתחילים לעבוד. מקווה שיהיה זמן בהמשך לעדכן.

מה אני חושב על אלוהים: אין אלוהים. המצאה מקושקשת של האדם. גם אלוהים וגם הדתות שבנו סביב אותה ההמצאה של אלוהים, שנועדה לעזור לאנשים לחיות בתוך חוסר המשמעות הזה בו הם נמצאים ולעזור להם להסביר את העולם והקיום, כשאין בנמצא הסבר מוצלח יותר (הקטע עם הצב והפילים לא עבד טוב, גם הקטע עם גלובוס שנושא את העולם על גבו לא משהו, אז היו חייבים הסברים מוצלחים יותר ומה מוצלח יותר מלקחת מיתולוגיות ישנות וסיפורי עמים שונים ומשונים, לערבב אותם יחד ולייצר דת ואלוהים? זה יתפוס חזק, אף אחד לא ישים לב בכלל שזו גניבה ספרותית). בקיצור, עזבו אותי באמא שלכם מכל האמונות הטפלות שלכם, רוצים לירוק על חתולים שחורים, תרקו, רוצים להקיש על עץ ולשים חמסות בשביל מזל טוב, בכיף שיהיה לכם, רוצים לחבוש כיפות, כאפיות, רעלות, ציציות, פאות, לא לאכול כל מיני מאכלים ולהתנהג בצורה שונה ומשונה בשביל לתת לחייכם ומותכם משמעות כלשהי בעיניכים, גם סבבה, רק אל תערבו אותי בכל הסיפור הזה. אין לי כוח לשטויות. או במילים אחרות, תקראו את הפוסט הזה של דרור פויר, הוא כותב הרבה יותר טוב ממני.

כל העניין הזה הופך מסובך במיוחד כשמדובר בחוק שאוסר על לבישת רעלות במוסדות ציבוריים, כי מצד אחד, אני מתנגד לכפייה דתית וניתן לנחש שרבות מהנשים נאלצות לעטות רעלות ולא עושות זאת מרצונן החופשי. אבל מצד שני, אם בא להן, מי אני שאגיד לא, הרי אני דוגל בחירות האדם לעשות כל שברצונו כל עוד הוא לא פוגע באחר. או במילים אחרות, אני בעד שיהיו כמה שפחות חוקים שאוסרים לעשות דברים וכמה שיותר חוקים שמתירים לעשות. המצב מסובך, אין מה לומר. מזל שבארץ עוד לא התחילו לסבך את העניינים לכיוון הזה, כי לדעתי זה עשוי לפגוע בטענות החזקות ביותר של הדוגלים בחירות וחילוניות.